Menachos 76 - Cycle 14
Summary
- Today’s שיעור on מסכת מנחות דף ע״ו עמוד א opens with the משנה’s rules for שיפה and בעיטה in grain-processing and for how many חלות each קרבן מנחה brings, then follows the גמרא’s derivations for ten versus twelve loaves and the exceptions of לחם הפנים, חביתי כהן גדול, לחמי תודה, and נזירות. The narrative adds explanations from the רמב״ם, שפת אמת, טהרת הקודש, רש״ש, תשובה מאהבה, and נודע ביהודה, and it closes the perek with the laws of sifting flour for the עומר, שתי הלחם, and לחם הפנים, including the principle התורה חסה על ממונם של ישראל and its tension with אין עניות במקום עשירות, and ends with הדרן עלך אלו מנחות הנקמצות.
- Today's שיעור begins בעזרת השם יתברך on דף ע״ו עמוד א at the משנה stating that all קרבן מנחות require three hundred שיפה and five hundred בעיטה. The משנה states שיפה ובעיטה בחיטים, while רבי יוסי states the actions are done on the בצק. The explanation given is that the purpose is to remove the peel around the grain, and the רמב״ם adds that it also removes פסולת that should not be included.
- The משנה states כל מנחות באות עשר עשר, except for לחם הפנים and חביתי כהן גדול which come twelve, דברי רבי יהודה, while רבי מאיר says all are twelve except חלת תודה and נזירות which are ten. The שפת אמת is cited that if שיפה ובעיטה are on dough then the הלכה applies only to baked מנחות that have dough, not to unbaked cases. A מחלוקת ראשונים is presented about מנחת סולת whether it has חלות at all, and a parallel dispute is applied to מנחת סוטה depending on whether water is used; the טהרת הקודש says the משנה’s “כל המנחות” is not a ראיה because it refers only to מנחות that already come with חלות ורקיקין.
- The גמרא gives a procedure of alternating שף and בעט so that the totals align with the משנה’s three hundred and five hundred. רב ירמיה asks whether אמטויי ואתויי counts as one motion or two, and the גמרא remains with a תיקו.
- The גמרא asks whether רבי יוסי means specifically dough and not wheat, or dough in addition to wheat. A ברייתא is brought that states שיפה וביטה בחטין per תנא קמא and שיפה וביטה בבצק per רבי יוסי, establishing a direct disagreement.
- The גמרא derives twelve for לחם הפנים from an explicit פסוק, “ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות.” The גמרא derives twelve for חביתי כהן גדול through a גזירה שוה of חוקה חוקה from לחם הפנים.
- The גמרא derives ten for other מנחות from לחמי תודה and asks why not derive from לחם הפנים to get twelve. The answer prefers לחמי תודה as the better comparison because of shared features such as יחיד, מתנדב, שמן, and timing of פסול, and it contrasts ציבור, שבת, and טומאה הותרה בציבור by לחם הפנים; the רש״ש explains דוחה שבת via the burning of spoons of לבונה on שבת. A counter-argument favors לחם הפנים because both are קדשי קדשים and both have לבונה, but the גמרא concludes הני נפישי in favor of תודה.
- The גמרא brings that if רבי יהודה holds דבר הלמד בגזירה שווה חוזר ומלמד בבניין אב, then one could try to learn all מנחות from חביתי כהן גדול and get twelve. The גמרא still prefers לחמי תודה because of הדיוט versus כהן גדול, daily חובה versus נדבה, לחצאים, and the presence of פיגול by תודה and מנחה but not by חביתי כהן גדול due to no מתיר וניתר, plus שבת and טומאה considerations. The גמרא then raises that many detailed similarities favor חביתי כהן גדול, yet concludes the overriding factor is הדיוט מהדיוט עדיף ליה.
- The גמרא asks מאי קסבר for רבי מאיר who says all מנחות are twelve except תודה and נזירות which are ten. The גמרא explains that if he holds דבר הלמד בגזירה שווה חוזר ומלמד בבנין אב, he learns from חביתי כהן גדול, and if he holds it אינו חוזר ומלמד בבנין אב, he learns from לחם הפנים because הקדש מהקדש עדיף ליה over learning from לחמי תודה which are קדשים קלים.
- The גמרא says לחמי תודה are ten because it is explicit in the תורה via “והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'” understood as תרומת מעשר, one tenth. The גמרא derives ten for שלמי נזיר through the פסוק teaching “שלמיו” includes שלמי נזיר.
- Rav טובי בר קיסנא משמיה דשמואל states that if לחמי תודה were baked as four loaves, יצא, and the גמרא challenges this from the requirement of forty and from the need to separate תרומה as a whole loaf from each type. The גמרא answers that the case is דשינינהו בלישה, where separation occurs in the dough stage rather than as a slice after baking. A ברייתא is brought about changing loaf size, and the גמרא aligns Shmuel with a תנא that does not include תודה and נזירות among the cases requiring exact numbers, while ויש אומרים includes them.
- Rav הונא says that for מנחת מאפה, if one baked a single loaf instead of ten, יצא, and the גמרא attributes this to “מצות” written without a ו. Rav פפא challenges from לחמי תודה where “מצות” is written מלא and yet Shmuel allows four, and the גמרא answers that the two views פליגי.
- The משנה states the עומר comes as an עישרון from three סאים after repeated sifting, שתי הלחם yields two עשרונים from three סאים, and לחם הפנים yields twenty-four עשרונים from twenty-four סאים. The explanation given is that the עומר comes from the new crop and from barley, requiring much more raw grain for an עשרון מובחר, while שתי הלחם is wheat though חדש, and לחם הפנים is wheat and can be from ישן, allowing an עשרון מובחר from one סאה.
- An explanation is offered that wheat is connected to the עץ הדעת in the גמרא, raising a concern of אין קטיגור נעשה סניגור for מנחות brought as סולת. The presentation distinguishes לחם הפנים as specifically connected to שבת and therefore not representing the עבירה of eating from the עץ הדעת because the מדרש says had אדם הראשון waited until שבת he would have been allowed, so לחם הפנים can be brought as חיטים rather than requiring the same סולת standard.
- A ברייתא states that if one overfilled or underfilled the עשרונית measure the מנחה is פסול, but if one varied the starting סאה amounts and still produced the proper עשרון the offering is acceptable. This distinguishes the כלי-measure requirement from the initial procurement formula.
- The משנה states the עומר is sifted through thirteen נפות, שתי הלחם through twelve, and לחם הפנים through eleven, while רבי שמעון says there is no fixed number and one brings סולת מנופה כל צרכה based on “ולקחת סולת ואפית אותה.” The גמרא presents alternating fine and coarse sieves and a view that there were thirteen stacked sieves with the top catching סובין and the bottom catching סולת.
- A ברייתא derives that לחם הפנים ideally is taken as סולת but “ולקחת מכל מקום” allows even חיטים, while “אותה” limits this allowance to לחם הפנים מפני החיסכון. Rav אלעזר explains מאי מפני החיסכון as התורה חסה על ממונם של ישראל because לחם הפנים is weekly and twelve loaves would otherwise be a large expense.
- The גמרא asks היכא רמיזא and brings “והשקית את העדה ואת בעירם” as a source, and additional examples are listed such as silver mouthpieces for fast-day trumpets, wooden גורלות on יום כיפור, a silver מחתה for קטורת, and less expensive oil for a מנחה rather than שמן כתית. The שו״ת תשובה מאהבה contrasts this with אין עניות במקום עשירות, citing cases like replacing damaged כלי שרת, replacing בגדי כהונה, and giving קרבן תמיד water in gold cups, and he concludes there is no fixed rule but חז״ל decide case by case. The נודע ביהודה explains that when the תורה specifies an item that directive governs, and when the תורה gives no firm direction the concept of התורה חסה applies, and he asks why the source is not “ופינו את הבית,” answering that the גמרא’s פסוק reflects ציבור while “ופינו את הבית” reflects יחיד and the ציבור-source is needed for communal expense like לחם הפנים.
- The presentation connects התורה חסה to the halachic use of הפסד מרובה and raises questions about whether loss is evaluated collectively among partners or per individual, and whether a manufacturer’s הפסד מרובה leniency extends to buyers and whether buyers must be informed it is only permitted due to that dispensation. The perek concludes with הדרן עלך אלו מנחות הנקמצות, הדרן עלך אלו מנחות הנקמצות, הדרן עלך אלו מנחות הנקמצות.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions