Menachos 74
Summary
- Hello to all, today’s *daf* is בבא בתרא דף ע"ד, beginning on ע"ג עמוד ב' at “קרבן משנה רבי שמעון אומר,” and it is sponsored לעילוי נשמת מרשה מרים שרה בת יעקב משה with the wish that her נשמה should have an עליה. Rabbi Shimon holds that a כהן’s מנחת חוטא requires קמיצה, with the קומץ and the remaining מנחה handled as separate burnings, and the *gemara* traces this view through competing דרשות on the פסוקים “והייתה לכהן כמנחה” and “וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל.” The *gemara* also establishes sources for a כהן offering his own קרבנות even when tied to חטא, addresses Rabbi Elazar bar Rabbi Shimon’s view that the שיריים go to the בית הדשן, and evaluates how to read the פסוק without “cutting it up,” including a רבנן דרשה via a כליל כליל גזירה שוה. The *sugya* then asks whether eating אימורין adds an extra לאו of כליל תהיה, and it moves to a משנה contrasting items wholly for the מזבח versus wholly for the כהנים, with *gemara* challenges and resolutions including עולה, עולת העוף, נסכים going to the שיתין, and disputes about donated wine, oil, and the status of שתי הלחם when brought without כבשים.
- Rabbi Shimon in the משנה says that a כהן’s מנחת חוטא is handled with קמיצה and distinct burnings of the קומץ and the remainder. A ברייתא derives from “והייתה לכהן כמנחה” that the כהן may perform the עבודה of his own מנחת חוטא, and it rejects reading the phrase as permission for the שיריים to be eaten because “וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל” compares his חוב to his נדבה so that just as נדבתו is not eaten, חובתו is not eaten. Rabbi Shimon objects that the פסוק does not say כמנחתו but only כמנחה, and he reads it as a comparison of a כהן’s מנחת חוטא to a ישראל’s מנחת חוטא so that it is נקמצת, while “לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה” yields the rule that the קומץ is offered בפני עצמו and the שיריים are offered בפני עצמן on the fire.
- The *gemara* challenges why the ברייתא needs “והייתה לכהן כמנחה” to permit a כהן to do his own עבודה when “ובא בכל אות נפשו ושירת” already teaches that a כהן may come and offer his קרבנות whenever he wants. The *gemara* answers that from that פסוק alone one could limit the permission to דבר שאין בו חטא, so “והייתה לכהן כמנחה” is needed for offerings that come because of חטא. The *gemara* then asks why even that is needed if “וכיפר הכהן על הנפש השוגגת” teaches that the כהן achieves כפרה through himself, and it answers that this might be limited to שגגה, so the additional לימוד teaches that even for a case framed as מזיד he still may do the עבודה, with the *gemara* identifying the case as בזדון שבועה.
- A further ברייתא repeats Rabbi Shimon’s position that the כהן’s מנחת חוטא is נקמצת and that the קומץ and שיריים are each קרב. Rabbi Elazar bar Rabbi Shimon says the קומץ is קרב בפני עצמו and the שיריים are מתפזרים על בית הדשן, and Rabbi Yochanan questions which בית הדשן is meant because בית הדשן on the מזבח matches Rabbi Shimon while בית הדשן below seems to imply קריבה off the מזבח. Rav Abba suggests that the שיריים are placed there לאיבוד rather than as הקרבה, but others laugh at this as “וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד,” and a teaching from אבוה דרב אבין links “וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל” to the earlier context of מנחת חביתין to limit the comparison to אכילה rather than the mode of disposal.
- Abaye explains the teaching by splitting the פסוק so that “כל מנחת כהן לא תאכל” refers to חובתו and “כליל תהיה” refers to נדבתו, creating different processing outcomes. Rava rejects this as “סכינא חריפא מפסקא קרא” and instead reads it straight so that “כל מנחת כהן כליל תהיה” refers to נדבתו and “לא תאכל” refers to חובתו. The *gemara* considers reversing the assignment but concludes it is מסתבר to include נדבתו under כליל because it is שכיח ותדיר, it is not brought due to חטא, and it has לבונה. The *gemara* counters that חובתו resembles מנחת חביתין via עשרון and חובה, but it answers that the similarities favor נדבתו because “הנך נפישן.”
- The *gemara* asks how רבנן use “וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל,” and it answers that they need it for a ברייתא that applies both כליל תוקטר and לא תאכל across two contexts by a כליל כליל גזירה שוה. The ברייתא reads “כליל” by מנחת כהן and “כליל” by מנחת חביתין so that just as מנחת חביתין is כליל תוקטר, so too a כהן’s מנחה is בכליל תוקטר, and just as a כהן’s מנחה has a לא תעשה on אכילה, so too מנחת חביתין has a לא תעשה on אכילה.
- Ravina asks whether a כהן who eats from the אימורין violates, beyond the baseline prohibition, an additional לאו of כליל תהיה. Rav Aharon answers from a ברייתא of Rabbi Elazar that anything governed by כליל תהיה carries a לא תעשה on its אכילה, establishing an added prohibition.
- A משנה states that מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, and מנחת נסכים go entirely to the מזבח with no portion for the כהנים, and it calls this a case where “בזה יפה כוח מזבח מכוח הכהנים.” The *gemara* asks why this list is exclusive, proposes עולה, and answers that its עור goes to the כהנים, then proposes עולת העוף and answers that its מוראה ונוצה are set aside, and then proposes נסכים and answers “לשיתין אזלי.” The *gemara* asks why the משנה needs the emphasis of “בזה” and answers that it comes to exclude a reading associated with שמואל that a donor’s wine is brought and sprinkled on the fire, teaching instead that it goes to the שיתין, while also supporting שמואל’s statement that one who donates oil has the קומץ taken and the שיריים are eaten.
- The משנה also states that שתי הלחם and לחם הפנים are eaten by the כהנים with nothing for the מזבח, and it calls this a case where “בזה יפה כוח הכהנים מכוח המזבח.” The *gemara* asks for additional examples and proposes חטאת העוף, answering that its דם is placed on the מזבח, and proposes לוג שמן של מצורע, answering that it has מתנות that are applied and therefore is not entirely consumed by the כהנים. The *gemara* again asks why “בזה” is necessary and answers that it excludes the view that שתי הלחם brought without כבשים come לשרפה, teaching instead that with these “יפה כוח כהנים לעולם” and the כהנים eat them even when the כבשים are unavailable.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions