Menachos Daf 74 - Minchas Chotei of a Kohein
Summary
- The shiur learns מנחות דף ע״ד from דף ע״ג עמוד ב׳ and follows the גמרא through disputes about מנחת חוטא של כהנים, including whether it requires קמיצה and what happens to its שיריים, and it brings a third view that the שיריים go to the בית הדשן. The גמרא then examines how many לאוין apply when a כהן eats parts meant for the מזבח, and it moves to a משנה that classifies which offerings go entirely to the מזבח versus entirely to כהנים, with the גמרא probing omissions and relating the lists to statements of שמואל. The page ends with a משנה detailing oil procedures for מנחות made in a כלי, disputes about when בלילה occurs, and the difference between בלילה for חלות and משיחה for רקיקין.
- Today's דף is מנחות דף ע״ד, and the shiur begins from דף ע״ג עמוד ב׳ near the bottom at the two dots. The שיעור is sponsored by Dr. David Lander in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום, with gratitude expressed for the ongoing support.
- The משנה states that רבי שמעון holds מנחת חוטא של כהנים gets קמיצה, with the קומץ burned and the שיריים also burned, making it anomalous because ordinary מנחות have the קומץ burned and the שיריים eaten. The תנא קמא holds that since it is all destined for the מזבח, no קמיצה is done and the entire מנחה is burned as one unit. The גמרא brings a ברייתא on והיתה לכהן כמנחה: it first suggests this teaches that a כהן may offer his own מנחת חוטא, rejects the possibility that it permits eating its שיריים because of וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, and explains the תנא קמא’s logic as a היקש of חובתו to נדבתו so that just as נדבתו is not eaten, so too חובתו is not eaten.
- Rabbi Shimon argues that the verse does not say כמנחתו but only כמנחה, so the comparison is to מנחת חוטא של ישראל rather than to the כהן’s נדבה. Rabbi Shimon derives that it is נקמצת like a ישראל’s מנחת חוטא, yet the שיריים are not eaten because לכהן כמנחה ולא לאיש כמנחה yields a split outcome: the עבודה includes קמיצה, but the distribution differs from a ישראל’s, so קומץ קרב בעצמו ושיריים קרבין בעצמן.
- The גמרא challenges whether והיתה לכהן כמנחה is needed to validate a כהן offering his own מנחת חוטא, citing ובא בכל אות נפשו ושרת as a source that a כהן can offer his own קרבנות whenever he wants. The גמרא answers that without the additional verse one might think this right applies only to offerings not tied to חטא, but not to something coming על חטא. The sugya then asks why this still is not derived from וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה, which teaches that a כהן can be מתכפר על ידי עצמו, and it answers that without another לימוד one might limit that to שוגג and exclude מזיד.
- The גמרא asks how a קרבן can ever come for מזיד and answers with the case of בזדון שבועה, and it adds that there are four cases where a קרבן applies for מזיד like שוגג: בעל שפחה חרופה, נזיר שנטמא, שבועת העדות, and שבועת הפקדון. The נתיבות הקודש explains the initial distinction by citing זבח רשעים תועבה and treating מזיד as potentially labeling one a רשע, creating a need for a special ריבוי. The שפת אמת suggests רבי שמעון may disagree with the need for such a ריבוי and could hold he is not allowed to be מקריב in the מזיד framework described.
- A second ברייתא presents רבי אלעזר ברבי שמעון, who agrees the קומץ is קרב but says the שיריים מתפזרין על בית הדשן. Rav Chiyya bar Abba asks which בית הדשן this means, noting that if it refers to the ashes atop the מזבח it collapses into רבי שמעון’s position, while if it refers to the בית הדשן below it raises the problem of הקרבה off the מזבח. Rabbi Abba suggests it means placement there לאיבוד rather than as הקרבה, and the גמרא records סחקו עליה along with Tosafos’ contrast to the case of שתי הלחם without כבשי עצרת that can be הולך לאיבוד only in an abnormal circumstance.
- The גמרא brings a ברייתא supporting Rabbi Abba: כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל is read as creating an איסור אכילה but not necessarily a full burning requirement in the חובתו case, so the שיריים can go to בית הדשן. Abaye explains that the verse is parsed as כל מנחת כהן לא תאכל for חובתו and כליל תהיה for נדבתו, and Rava objects with סכינא חריפא מפסקה קראי and reframes it as כליל תהיה נדבתו and לא תאכל חובתו without reordering. The גמרא argues why נדבתו is more plausible for full burning by comparing to חביתין through תדירה, לא חטי, and בשם ריחיה, while still noting the counter-logic of עישרון and חובה on the חטאת side before concluding הני נפישן.
- For the רבנן who hold the מנחה is fully burned, the phrase לא תאכל is used to equate מנחת חביתין and other מנחות כהנים so that each has both a requirement of burning and a לא תעשה against eating. The ברייתא derives this through a כליל כליל גזירה שוה, applying בכליל תקטיר from חביתין to מנחת כהן and applying the לא תעשה on אכילה from מנחת כהן to חביתין.
- Ravina asks how many לאוין a כהן violates when he eats from the אימורין that are supposed to be burned. The גמרא says there is no doubt he violates לאו דזרות in the sense that regarding these parts he is treated as a זר, and the question is whether he also violates the לאו derived from כליל תהיה. Rav Aharon answers from a ברייתא in the name of רבי אלעזר that anything included in כליל תהיה carries a לא תעשה for eating, and the *Arukh LaNer* suggests this extension may be derived from the extra word תהיה as הויות אחרות.
- The משנה teaches that מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, and מנחת נסכים go to the מזבח with nothing for כהנים, and it frames this as בזה יפה כח המזבח מכח הכהנים. The משנה then teaches that שתי הלחם and לחם הפנים are eaten by כהנים with nothing for the מזבח, and it frames this as בזה יפה כח כהנים מכח המזבח. The gmarra challenges omissions by suggesting עולה and עולת העוף as candidates for entirely-mizbeach offerings, rejects עולה because עור goes to כהנים, and rejects עולת העוף because מוראה ונוצה are removed; it also rejects נסכי יין because they go לשיתין rather than onto the fires.
- Tosafos asks why לבונה is not listed even though later language says אין לך דבר שכולו למזבח אלא לבונה, and answers that the משנה lists only items ראוי לאכילת אדם, which also explains why עצים are omitted even according to רבי’s view about donating wood. The gmarra explains that the phrase בזה serves to exclude שמואל’s statement that המתנדב יין brings it ומזלפו על גבי אישים, insisting instead that such wine goes לשיתין. The gmarra then says the second “בזה” supports שמואל’s other statement that המתנדב שמן קומצו והשאר נאכלין, because oil is split between מזבח and כהנים rather than belonging entirely to one side.
- The gmarra asks why חטאת העוף is not listed and answers that its דם goes on the מזבח, and it asks why לוג שמן של מצורע is not listed and answers that it includes מתנות such as הזאות and applications to אוזן and בוהנות ידו ורגלו. The gmarra explains that the “בזה” on the כהנים side excludes the view that שתי הלחם הבאות בפני עצמן לשריפה אתיין, teaching instead that שתי הלחם are always eaten by כהנים even when not accompanied by כבשי עצרת.
- The second משנה states that all מנחות made in a כלי require three oil applications: יציקה, בלילה, and placing oil in the vessel before their preparation, with יציקה listed first though performed last once the עיסה is already בלולה בשמן. The משנה records a dispute: רבי holds חלות are mixed only after baking and crumbling, while חכמים hold the בלילה is done with סולת before baking. The משנה distinguishes between מאפה תנור types by teaching that חלות require בלילה while רקיקין require משיחה, with the oil applied כמין כי, and the remaining oil is eaten by כהנים. Rav Pappa explains that the opening rule excludes מנחת מאפה, which lacks the full three oil applications and instead requires only two.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions