Menachos 78 - Cycle 14
Summary
- Today’s *shiur* on מסכת מנחות דף ע"ח begins from דף ע"ז עמוד ב' and derives that the לחמי תודה contain ten עשרונים, with each חלה an עשרון, from the word תהיינה written with an extra יו״ד, while Rava anchors the measure specifically in עשרונים. The text then derives that the thirty מצה loaves of תודה also total ten עשרונים by היקש, addresses the problem of היקש על גבי היקש with the principle היינו בה בדבר אחד הוא and with an extra word תביאו, and moves to the מצות of המילואים and נזיר, their types and measures, and how the פסוקים limit what is brought. It presents *divrei Torah* from דף על דף and חנוכת התורה, and then returns to הלכות קידוש לחם for תודה, including location, baking completion, שחיטה לשמה, and whether extra loaves become קדוש, framing disputes among ר' יוחנן, ריש לקיש, חזקיה, and later אמוראים around definitions of proximity, כלי שרת, and the status of the סכין.
- An earlier ברייתא states that just as by the שתי הלחם each חלה is an עשרון, so too by the חלות of קרבן תודה each one is an עשרון. Rav Yitzchak bar Avdimi derives this from תהיינה כתיב with two יו״ד, treating one יו״ד as extra and using it to equate תודה to שתי הלחם. The גמרא asks why the extra יו״ד could not yield a different “ten” measure such as עשרה קפיזי, and Rava answers בעשרונים כתיב ביה, since the פסוק itself speaks in terms of עשרון.
- The text establishes עשרה לחמץ, that the ten חמץ loaves of תודה total ten עשרונים, one per loaf. It then asks עשרה למצה מנין and derives it from והקריב על זבח התודה חלות מצות על חלות לחם חמץ, reading על as correspondence so that the מצה equals the חמץ in total measure, yielding ten עשרונים for all מצה loaves. The גמרא challenges this as a double היקש in קדשים and answers that since the פרשה of לחמי תודה contributes a necessary component itself, this is היינו בה בדבר אחד הוא and כלהו מחד דבר אחד הוא rather than היקש על גבי היקש. For the view that still treats this as a full היקש, the גמרא uses the extra word תביאו by שתי הלחם as an explicit לימוד that תודה loaves are an עשרון per חלה, avoiding a double היקש.
- The פסוקים of המילואים and נזיר are cited, and the משנה states that המילואים היו באין כמצה שבתורה with three types: חלות, רקיקין, ורבוכה. The text defines חלות as dough mixed with a שמינית לוג של שמן, רקיקין as wafers smeared after baking with a שמינית לוג, and רבוכה as scalded and baked, then dipped in oil, fried, and then given a רביעית של שמן. For נזירות it states היו באין שתי ידות כמצה שבתורה, bringing only חלות ורקיקין and excluding רבוכה, yielding עשרה קבין ירושלמי, equated to ששה עשרונים ודום.
- A *vort* in דף על דף is cited that מצה represents purity and חמץ represents the יצר הרע, and it uses this to frame why the מילואים emphasize only מצה as a first-time ideal. The פני יהושע asks why the Chanukah נס was needed when טומאה הותרה בציבור could have allowed lighting with טמא oil, and he answers that the inauguration of the מנורה after the war aims to avoid reliance on בדיעבד and to do it right. The טשעבינער רב relates a story at a בר מצווה where the בעלזער רב urges the boy to drink the entire cup after *bentshing*, explaining that the first performance of a מצוה should be done completely to instill חינוך. The text applies this theme to the מילואים as a “first time” that seeks perfection through מצה alone, while regular תודה reflects life’s mixture of מצה and חמץ.
- The גמרא asks מנא הני מילי for three types in the מילואים and brings Rav Chisda in the name of Rav Chama bar Gurya in the name of Rav from ומכל המצה אשר לפני השם לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד. It reads חלות as תודה-style חלות and רקיק as תודה-style רקיק, and identifies שמן with רבוכה because רבוכה uses more oil, a רביעית לוג, than the others. Rav Avya challenges this and suggests שמן could mean מנא דמשחא, a vessel of oil, with a רש״י כתב יד note that the vessel “looks like a חלה,” and the גמרא then supports רבוכה via Rav Nachman bar Yitzchak משמיה דרב תבלון from the phrase ביום המשח אותו, reading משח חינוכו and linking inauguration to the רבוכה element found in the חביתי כהן גדול.
- Rav Chisda states that a כהן גדול מתקרב לעבודה brings two עשרונות איפה, one tied to the daily מנחת חביתים obligation and one for the inauguration day. Rav Ashi speaks of three, and the גמרא resolves that there is no מחלוקת by distinguishing whether the person previously served as a כהן הדיוט or never did עבודה, adding an extra inauguration component in the latter case. The text presents an אחרונים question about whether a כהן גדול is a “stronger כהן הדיוט” or a separate category, and it frames this as a Bavli–Yerushalmi difference, since the ירושלמי says that even in the “never served” case he brings two rather than three.
- A ברייתא reads וזבח תודת שלמיו and the תודה section as לרבות שלמי נזיר, requiring מצות with the נזיר’s offering, and it sets the measure at עשרה קבים ירושלמים since there are two types at five קב each. It states that only a רביעית שמן is needed, since חלות and רקיקין each use a שמינית לוג and there is no רבוכה. It derives exclusion of רבוכה from סל מצות by noting that the Torah says מצות by רקיקין and uses מצות with חלות, while רבוכה is not described with מצות, and דבי רבי ישמעאל derives the same result by כלל ופרט: מצות כלל, חלות ורקיקין פרט, so אין בכלל אלא מה שבפרט.
- A story from חנוכת התורה describes a meeting to test רב הערשל מקראקא using only a סידור, where he draws on the ברייתא of רבי ישמעאל בשלוש עשרה מידות. He asks how one could name a son ישמעאל, and he notes the usage difference between אמר רבי ישמעאל and רבי ישמעאל אומר, and he raises that כלל ופרט depends on order even though אין מוקדם ומאוחר בתורה. He answers that ישמעאל did תשובה from ויקברו אותו יצחק וישמעאל, because within a single פסוק the order is meaningful, and this shows that within one פסוק there is מוקדם ומאוחר, which also supports treating כלל ופרט in a single פסוק as order-dependent.
- The משנה rules that if one slaughters the תודה לפנים while the loaves are חוץ לחומה, לא קידש הלחם. It also rules that if one slaughters before the loaves reach קרמו פניה, even if קרמו כולם except one, לא קידש הלחם, and the text notes a נודע ביהודה תשובה that by לחם הפנים both sides must form a crust because the Torah calls it לחם הפנים. The גמרא defines חוץ לחומה as a dispute: ר' יוחנן says חוץ לחומת בית פאגי, while ריש לקיש says חוץ לחומת עזרה, with ריש לקיש requiring proximity בעינן אל בסמוך and ר' יוחנן rejecting that requirement so long as the loaves are within Jerusalem’s wall. The גמרא ties this to their earlier dispute in פסחים דף סג עמוד א about השוחט את הפסח על חמץ, where ריש לקיש requires the חמץ to be עמו בעזרה while ר' יוחנן makes possession sufficient, and it explains why both disputes are needed to establish each view’s scope. A ברייתא supports ר' יוחנן by stating that only when the loaves are חוץ לחומת בית פאגי do they fail to become קדוש.
- The text reports an אחרונים dispute about how far ר' יוחנן extends “possession,” with קרן אורה requiring at least Jerusalem and ר' עקיבא איגר requiring no location at all beyond ownership. It raises the problem that the תמיד is owned by all of כלל ישראל, which would imply universal liability if any Jew owns חמץ at the time of its שחיטה. It cites Rav Chaim Brisker that a קרבן ציבור is not a partnership of individuals but a separate halachic category of ציבור and כנסת ישראל, so individual חמץ ownership does not automatically create the prohibition for the ציבור offering. It then compares this to secular “corporation” concepts and reports that many פוסקים reject using corporate form to evade obligations, while questions remain for חמץ ownership through corporate structures, with references to רב שלמה קלוגר, רב אהרן קוטלר, רב איצל פוניבז'ר, שאלות ותשובות מועדים וזמנים, and שאלות ותשובות מנחת יצחק.
- A ברייתא derives from על חלת לחם חמץ that the לחם is not קדוש until קרמו פניו בתנור, from יקריב קרבנו על זבח that it becomes קדוש only through שחיטת הזבח, and from זבח תודה that שחיטה שלא לשמו does not sanctify the bread. Another ברייתא states that one can fulfill מצה with מצה נא or with מצה עשויה באילפס, and Shmuel defines מצה נא as שפירסה, baked to the point that when broken there are no strings of dough, אין חוטין נמשכין הימנו. Rava applies that same standard to לחמי תודה, and the גמרא explains that even though תודה requires taking one whole loaf, it is still considered whole at this baking stage and not like taking a פרוס.
- A case is presented where a תודה is slaughtered on שמונים חלות, and Chizkiya says forty out of eighty become קדוש, while ר' יוחנן says none become קדוש. Rav Zeira states that all agree that if one explicitly says only forty should be sanctified, only forty become קדוש, and if one conditions that only if all eighty are sanctified then sanctify, none become קדוש, while their dispute is when he brings eighty סתמא. One view treats the extras as אחריות, while the other treats it as intent for a קרבן גדול that the halacha does not recognize.
- Abaye reframes the dispute as whether כלי שרת מקדשין שלא מדעת, with Chizkiya holding yes so the needed forty are sanctified even against the owner’s intent, and ר' יוחנן holding no so the owner’s invalid intent blocks sanctification. Rav Pappa offers a frame in which כלי שרת sanctify without דעת and the dispute turns on whether the סכין has the status of כלי שרת, with one side arguing that a knife lacking a receptacle cannot function as כלי שרת for sanctification. An alternate report has Rav Pappa hold that all require דעת for כלי שרת and still make the dispute about the סכין, with one side stating סכין אלים מכלי שרת and can sanctify despite lacking a receptacle, while the other denies that special strength and requires the owner’s valid דעת, which fails when he intends all eighty.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions