Menachos 79 - Cycle 14
Summary
- A שיעור on מסכת מנחות דף ע״ט begins from דף ע״ח עמוד ב and explains when a קרבן’s פסול still allows attached לחם or נסכים to become קדוש, using the principles of מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, פסול קודם שחיטה versus פסול שלא היה קודם שחיטה, and the rule of אם עלו לא ירדו versus אם עלו ירדו. The משנה and גמרא present disputes among תנאים about whether the שחיטה can be מקדש the לחם in cases like טריפה, בעל מום, and שלא לשמו, and the גמרא frames the משנה largely as רבי מאיר with רבי יהודה redefining the מחלוקת. The שיעור then moves to נסכים that were קידשו בכלי and what happens when the accompanying זבח becomes פסול, introduces זעירי’s rule that נסכים become קדוש only בשחיטת הזבח, and uses לב בית דין מתנה עליהן to allow reuse under defined conditions while addressing related applications and limits in later פוסקים.
- A case of שחט חוץ לזמנו or חוץ למקומו means the שחיטה is done with a מחשבה to eat at the wrong time or wrong place, not that the eating actually occurs then. A קרבן תודה slaughtered with מחשבת חוץ לזמנו or חוץ למקומו is פסול, and חוץ לזמנו is also פגול with חיוב כרת, yet קדש הלחם and the לחם receives the full הלכות of קדושה. A rationale is that despite the wrongdoing, the rule in such cases is אם עלו לא ירדו, so the עבודה has enough standing to be מקדש the לחם.
- A תודה slaughtered and then found to be טריפה yields לא קדש הלחם because the פסול existed before שחיטה and the framework is אם עלו ירדו. On שחט ונמצאת בעל מום, רבי אלעזר says קדש while חכמים say לא קדש, and the גמרא explains the מום as דוקין שבעין, treated as an insufficiently significant מום for this purpose. The גמרא later ties this to רבי עקיבא that for דוקין שבעין the rule is לא ירדו, with explanations that it is אינו ניכר or that it is not a significant disqualification in the comparative framework raised.
- A תודה or other bread-attached offerings slaughtered שלא לשמו do not sanctify the accompanying bread, so לא קדש הלחם. The משנה applies this to איל השלומים and איל המילואים with their סל מצות and to שני כבשי עצרת with their שתי הלחם. The derivation rests on the wording about לחמי תודה, על זבח תודת שלמיו, establishing that שלא לשמו blocks קידוש הלחם in these structurally similar cases.
- The גמרא identifies the משנה as רבי מאיר and cites a ברייתא rule that כל שפסולו קודם שחיטה yields לא קידש הלחם, while a פסול not present before the שחיטה yields קידש הלחם. רבי מאיר’s presentation includes an attribution that משום רבי אלעזר says קידש הלחם by שחטה ונמצאת בעל מום and רבי יהושע says לא קידש, followed by רבי יהודה’s restructuring of what they actually dispute.
- Rabbi יהודה states there is no dispute on שחטה ונמצאת טרפה because all agree שלא קידש since it is a case of אם עלה תרד. Rabbi יהודה also states that on מחשבת חוץ לזמנו, all agree קידש הלחם because the עבודה is significant, and the שיעור explains this through the four stages שחיטה, קבלה, הולכה, וזריקה and the rule that פיגול requires completion of all four. Rabbi יהודה says the actual מחלוקת is on מחשבת חוץ למקומו, where רבי אלעזר says קידש and רבי יהושע says לא קידש, and each side argues by analogy: רבי אלעזר compares חוץ למקומו to חוץ לזמנו as פסול מחשבה, while רבי יהושע compares it to בעל מום as a פסול שאין בו כרת.
- Rabbi אלעזר argues that חוץ למקומו should be learned from חוץ לזמנו because both are פסול מחשבה and one does not learn פסול מחשבה from פסול הגוף. Rabbi יהושע argues that חוץ למקומו should be learned from בעל מום because both are פסול שאין בו כרת, unlike חוץ לזמנו which is פסול שיש בו כרת. The שיעור records that אחרונים like the שפת אמת question why the lighter פסול should not more readily be מקדש הלחם, and answers that חוץ לזמנו’s mechanism depends on the significance of the full set of עבודות and that חוץ למקומו can be compared instead to שלא לשמה as a מחשבה-case without כרת, noting the שפת אמת’s point that שלא לשמה is not strictly פסול but לא עלה לבעלים לשום חובה. The narrative reports that after hearing these arguments ושתק רבי אלעזר, indicating acquiescence in the comparison direction presented.
- The גמרא challenges why טריפה does not sanctify the bread while בעל מום sometimes does, since both are פסול קודם שחיטה. The answer restricts the בעל מום case to דוקין שבעין and aligns it with רבי עקיבא’s view that it is לא ירדו. A further question asks how this fits with the position that even a בעל מום does not sanctify the לחם, and the response distinguishes רבי עקיבא’s אם עלו לא ירדו as applying to פסולי דגופא while concluding that for לקדושת לחם the animal still lacks the power to be מקדש the לחם.
- The גמרא states that a חטאת slaughtered with מחשבה שלא לזמנו, if placed on the מזבח, לא תרד. On מחשבת חוץ למקומו, רבה says תרד and רבא says לא תרד, and תוספות challenges this against a משנה implying both חוץ לזמנו and חוץ למקומו are אם עלו לא ירדו. תוספות answers that רבה distinguishes קדשים קלים from קדשי קדשים, tying it to the significance of זריקת דם for מעילה in קדשים קלים versus קדשי קדשים, while the רא״ש distinguishes between אימורי חטאת and בשר חטאת and places the מחלוקת on the בשר. The שיעור reports a version where רבה ultimately agrees with רבא, and an alternate version where even if רבי אלעזר yields to רבי יהושע regarding קידוש הלחם, רבה does not yield to רבא regarding אם עלה לא ירד because the reasoning pathway differs in that context.
- Rav פפא questions why the משנה chooses איל המילואים, a one-time event, rather than איל נזיר which is שכיח in all generations, and the גמרא answers that the תנא selects עיקרא דמילתא as the first bread-attached offering. Another explanation given is that the משנה is oriented to קרבן ציבור, unlike איל נזיר. The שיעור then introduces נסכים attached to עולה, שלמים, and תודה, composed of סולת, שמן, ויין, with oil mixed into flour and burnt and wine poured to the מזבח’s drainage system or on top of the מזבח as a מחלוקת, and it lists the standard measures for כבש, איל, and בקר.
- The גמרא rules that if נסכים were קידשו בכלי and the accompanying זבח is found פסול, then if there is another זבח available they are offered with it, and if they remained overnight they are פסולין בלינה and destroyed. זעירי states אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח, with רש״י framing this as whether they may be switched and תוספות framing it as whether they receive קדושת הגוף that would generate פסול לינה and פסול יוצא. The גמרא initially tests whether the משנה’s פסול is at שחיטה, rejects it, and establishes the case as פסול בזריקה so that the נסכים had already acquired קדושה from the שחיטה and thus can be subject to לינה.
- The gמרא attributes the model to רבי, who holds that שני דברים המתירין each can independently confer the needed effect, so the שחיטה alone can generate the relevant קדושה. The gמרא then allows the משנה to fit even רבי אלעזר ברבי שמעון by positing קבלת הדם in a cup followed by נשפך, and invoking his alignment with his father’s rule that כל העומד לזרוק כזרוק דמי. The שיעור brings an application from שאלות ותשובות חתם סופר יורה דעה סימן קצ״ט about whether concepts like כל העומד ללקוט כקצוץ דמי apply to hair before a haircut for מקווה questions, and reports that he distinguishes it from כל העומד לזרוק because קבלת הדם is already a halachically operative preparation. The שיעור also cites אגרות משה יורה דעה חלק ב׳ סימן פ״ח that כל העומד לזרוק treats a not-yet-done act as done, while applying an analogue to deny an existing reality is a different and harder move.
- The גמרא notes an unusual use of אמר מר to return to a משנה-text and then challenges reuse of designated נסכים through רב חסדא’s statement that שמן designated for one מנחה is פסול for another. רבי ינאי answers that לב בית דין מתנה עליהן, meaning they are initially brought with a condition that if needed they serve their original purpose and if not they become for another זבח. רש״י limits this to קרבן ציבור because it is under בית דין’s authority, while some ראשונים extend it even to קרבן יחיד.
- The שיעור raises a practical question about building an עזרת נשים or rooms in a shul’s tall ceiling space and whether this removes קדושת בית הכנסת, tying it to whether there is a לב בית דין מתנה. The דברי חיים holds there is no קדושה to the אויר בית הכנסת and that קדושה rests on the floor, while the אמרי יושר ר׳ מאיר אריק holds the airspace shares the קדושה, and many פוסקים still rely on לב בית דין מתנה to limit קדושה to the needed scope. The שיעור then brings חשוקי חמד on using an ארון הקודש פרוכת as a חופה covering, distinguishes public versus private settings, and quotes Rav Elyashiv that לב בית דין מתנה applies where common practice indicates such use, not where nobody typically does it. The framing in חשוקי חמד treats the assumed תנאי as dependent on whether the repurposing is actually customary.
- The גמרא asks why לב בית דין מתנה does not solve the שמן problem and answers that שמן גופיה דמנחה היא, with ראשונים explaining that since it is normally mixed into the מנחה it cannot be treated as a detachable contingent item like these נסכים. The gמרא asks why unused נסכים do not simply revert to חולין and answers that this is a גזרה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. The gמרא then raises the parallel concern that people will say נסכים designated for one זבח are fit for another, and answers with מתתיה בן יהודה that the case requires a זבח זבוח באותה שעה so the transfer is immediate and does not look like general re-designation.
- The gמרא challenges why the משנה does not spell out the condition about immediate availability and concludes that the משנה indeed means that reuse is only when there is a זבח זבוח באותה שעה, and when there is not, the נסכים are treated as effectively becoming פסול via לינה and are פסולין. The narrative keeps the conclusion that the ability to transfer is narrow and dependent on immediate practical context rather than a blanket rule of reallocation.
- The gמרא asks whether רבי שמעון accepts לב בית דין מתנה and brings רבי יוחנן’s ruling about תמידים שלא הוצרכו לציבור around ראש חודש ניסן when new מחצית השקל funds must be used and older-funded animals are no longer usable. The gמרא reports that according to רבי שמעון such animals אין נפדין כשהן תמימים, while according to חכמים they can be redeemed תמימים because לב בית דין מתנה עליהם. The gמרא answers that the cases differ because there one has תקנתא by sending the animal to pasture until it develops a מום and then redeeming, while for נסכים disqualification leaves only disposal, which is not a desirable outcome.
- The שיטה מקובצת בשם שר מקוצי asks why, knowing ראש חודש ניסן is coming, the Temple administration does not stock only new-terumah animals to avoid the issue. The ריטב״א answers that animals were purchased for the whole year in a large-scale manner consistent with אין עניות במקום עשירות, so it was not practical to constrain supply to avoid a small end-of-year overlap problem.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions