Menachos 87
Summary
- The text learns מנחות דף פ״ז starting from the משנה on פ״ו עמוד ב׳ and is sponsored by רב Teller שליט״א לזכר נשמת רב שלמה מאיר בן ברוך and לזכות רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדא ביילא בעזרת השם בתוך שאר חולי ישראל. It presents two main sugyos: the requirements for selecting and preparing wine for the *nesachim* in the בית המקדש, and the opening of פרק עשירי about the dry measuring vessels in the מקדש and how they are used. It attributes several halachic and conceptual clarifications to the חידושי הרמב״ן ורשב״א, חזון איש, משנה ברורה, ערוך השולחן, שולחן ערוך הרב, בית יוסף, and others, and it closes with *hadran* and the beginning of the new פרק.
- The שיעור is sponsored by רב Teller שליט״א לזכר נשמת his father רב שלמה מאיר בן ברוך, with the hope that the נשמה should have an עליה through learning and through all the מצוות ומעשים טובים of the Teller family led by רב Teller. The שיעור is also sponsored לזכות רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדא ביילא and that she should continue to have a רפואה שלימה בעזרת השם בתוך שאר חולי ישראל. The learning is framed as מנחות דף פ״ז while holding on פ״ו עמוד ב׳ at the משנה on פ״ו עמוד ב׳.
- The משנה asks מאין היו מביאין את היין and gives preferred locations while stating that כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין. The משנה rules that wine is not brought from בית הזבלים, בית השלחים, or from vines with crops planted between them, and it adds ואם הביא כשר; it also rules אין מביאין הליסטיון ואם הביא כשר, אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין, and אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול. The משנה requires wine from הרגלייות and כרמים העבודין, avoids storing in חצבין גדולים in favor of חביות קטנות, avoids filling a barrel to its top so that its smell should be נודף, and avoids taking wine from the top because of the קמחין and from the bottom because of the שמרים, taking instead from the middle third. The משנה describes a checking procedure where the גזבר sits with a stick and signals by knocking when the פסולת begins, and רבי יוסי בר יהודה declares wine with קמחין פסול from תמימים יהיו לכם ונסכיהם.
- The חידושי הרמב״ן ורשב״א ask how wine from vines with other growth planted between them can be discussed as merely suboptimal, since כלאי הכרם creates איסור הנאה. The חידושי הרמב״ן ורשב״א answer that the case can involve spacing beyond the strict area of כדי יניקה while still creating a weaker outcome that is מכחיש, distinguishing levels of competition beyond the ארבע אמות. The חזון איש raises a ספק on the phrase ואם הביא כשר, asking whether הביא means verbal הקדשה, קידוש in a כלי שרת, or only after actual ניסוך על גבי המזבח.
- The משנה ברורה in סימן רע״ב cites the רמב״ם that יין מבושל is פסול לקידוש because בישול is מגריע את היין, tying it to the גמרא בבא בתרא that what is not ראוי לנסכים is פסול for קידוש, and the מגיד משנה notes that the רמב״ם still treats it as בורא פרי הגפן even if it is not fit for קידוש. The ערוך השולחן explains the רמב״ם against the משנה in תרומות that calls בישול משביח by saying the improvement is longevity while the taste is diminished, making it unfit for the best קידוש standard. The שולחן ערוך הרב presents the רמב״ם’s logic as a formal rule that anything פסול לנסכים is פסול לקידוש even absent taste degradation. The text states that the continuation of the בבא בתרא sugya limits the exclusion primarily to cases like ריח רע and יין מגולה, and it lays out three approaches in ראשונים, including תוספות בשם רש״י והר״ש that *mevushal* becomes so changed that its ברכה would be שהכל, the רמב״ם’s reported positions about sweetened wine, and תוספות with the רמב״ן ורשב״א that permit *mevushal*, supported by a ירושלמי validating it for ד׳ כוסות. The שולחן ערוך permits קידוש on יין מבושל, quotes the רמב״ם’s stricter view as יש אומרים, and the רמ״א records a מנהג to use *mevushal* even when other wine exists if it is the better-quality wine, while the שולחן ערוך also permits sweet wine and the משנה ברורה treats sweetness type as irrelevant.
- The גמרא challenges the משנה because it says הליסטיון is not brought yet אם הביא כשר, while it also says no מתוק and if brought it is פסול. Ravina answers כרך ותני, and רש״י reads this as revising the text so that הליסטיון falls into the פסול clause. Rav Ashi distinguishes between חוליא דשמשא, sweetness produced by the sun that is not מאיס and is כשר, and חוליא דפירא, sweetness from the fruit itself that is מאיס and פסול for נסכים.
- The גמרא presents the משנה’s dispute about ישן, with רבי disqualifying and חכמים validating, and it first attempts to ground רבי in the word לכבש יין by analogy to a כבש being בן שנתו, but it rejects a full פסול for בן שתי שנים because a ברייתא states יין בן שתי שנים לא יביא ואם הביא כשר and identifies רבי as the author of לא יביא. Rava instead grounds רבי in משלי אל תרא יין כי יתאדם, treating the first year as the time of greatest redness and most *muvchar* quality. The text presents a further question whether כי יתאדם defines wine as red or simply describes an optimal stage, and it brings the רשב״ם and ריטב״א that white wine is excluded for נסכים but is certainly כשר for קידוש, while the רמב״ן argues the question in בבא בתרא sounded general and therefore implies white wine would be invalid even for קידוש. The text states that the רמב״ם does not treat white wine as problematic, and the בית יוסף explains the רמב״ם reads אל תרא יין כי יתאדם as teaching that redness is not a criterion. The בית יוסף also quotes a ריטב״א that red wine is מצוה מן המובחר for קידוש while white is valid בדיעבד, and the טור cites a ירושלמי that it is מצווה באדום, with the practical conclusion favoring equal-quality red over white and superior quality over inferior.
- The גמרא explains כרם עבודים as twice-dug vineyards, and it describes רב יוסף’s corner vineyard that produced exceptionally strong wine requiring unusually heavy dilution. The גמרא identifies the preferred storage barrels as כדיות לודייות בינוניות and rules not to place barrels two together due to odor transfer if one spoils. The גמרא interprets זורק חגיר as the emergence of שמרים-related whiteness and asks why the gabbai does not verbally instruct, bringing support for רבי יוחנן that just as speech is good for spices, speech is bad for wine.
- Rabbi Yochanan asks whether consecrating wine with קמחין incurs lashes as מקדיש בעל מום, whether its פסול makes it כבעל מום, or whether בעל מום applies only to animals, and the sugya ends with תיקו. The קרן אורה notes that the ספק is raised specifically for קמחין and not for other פסulim like מעושן or מבושל, suggesting those changes are not treated as a מום in the same way.
- A ברייתא gives preferred sources for animals: אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, and גוזלות מהר המלך, and רבי יהודה adds that ideal sheep are those whose width equals their height, derived from ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב. The text cites ישעיהו על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים and asks what the *shomrim* say, with Ravva bar Rav Shila reporting that after the חורבן they say אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, Rav Nachman bar Yitzchak saying they say בונה ירושלים ה׳ about the future, and Ravva bar Rav Shila saying that before the חורבן they say כי בחר ה׳ בציון אוה למושב לו. The section ends with הדרן עלך כל קרבנות הציבור and a transition to פרק עשירי.
- The משנה states that there are שתי מידות של יבש in the מקדש, עשרון and חצי עשרון, while רבי מאיר says there are three, עשרון עשרון וחצי עשרון. The משנה says the עשרון is used repeatedly rather than having larger vessels for three עשרונות for a פר or two for an איל, and the חצי עשרון is used for חביתי כהן גדול, half in the morning and half between evenings. A ברייתא records רבי מאיר deriving two עשרונות from עשרון עשרון לכבש האחד and defining one as גדוש and one as מחוק, with the גדוש used for מנחות and the מחוק for חביתי כהן גדול due to the need for accurate division and to avoid spilling as explained by רש״י. The חכמים say only one עשרון exists from ועשרון אחד לכבש האחד and derive the חצי עשרון from the doubled עשרון, while רבי מאיר derives it from the extra ו in ויעשרון and the רבנן do not דרש the ו. The רבנן derive the rule against larger measuring vessels from the נקוד on the ו in ויעשרון as taught by רבי יוסי, while רבי מאיר states he does not דרש a נקודה.
- The גמרא challenges the wording that the חצי עשרון “measures” the חביתי כהן גדול by a source stating the offering does not come in halves and is brought as a full עשרון and split, and Rav Sheshet explains that “measure” means “divide evenly” into two halves. Rami bar Chama asks whether רבי מאיר’s חצי עשרון is גדוש or מחוק, and Rav Chisda infers it is מחוק from רבי מאיר’s use of a מחוק עשרון for the חביתין and extends the inference to the רבנן’s single עשרון. Rami bar Chama asks how the חביתין are divided into loaves, and the answer is that it is done by hand rather than by weights, with the objection that weights could be brought answered by the principle that weighing bread is written as a קללה and therefore is not appropriate in the מקדש.
- Rami bar Chama asks whether the שולחן sanctifies items like *kematzim* in its airspace above its surface, and Rav Chisda answers it does not. רבי יוחנן’s statement that the שולחן sanctifies up to twelve or fifteen טפחים above due to the folded height of לחם הפנים leads to a refinement that the שולחן is not מקדש ליקרב but is מקדש ליפסל, making items subject to disqualification such as לינה without authorizing their offering. The text ends with the plan to continue at the משנה on the bottom the next day.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions