Menachos 88
Summary
- This שיעור on מנחות דף פח starts from the משנה at the bottom of דף פז עמוד ב and moves from the מידות של יבש to the שבע מידות של לח in the המקדש, explaining what each measuring כלי is, how the seven are counted, and what each is used for. The גמרא compares the lists of רבי יהודה, רבי מאיר, and רבי שמעון, develops conceptual explanations for their differences, and ties the count of seven to a tradition of גמירי. The sugya then identifies the practical uses of each שיעור, records three episodes where רבי or רבי זריקא is corrected about מקדש practice and praises the one who clarifies it, and turns to details of the מנורה including relighting an extinguished נר and whether the נרות are part of the ככר and מקשה structure.
- This שיעור is sponsored לזכות רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדא ביילא, she should continue to have רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל.
- This משנה states that there are שבע מידות של לח in the המקדש: הין, חצי ההין, שלישית ההין, רביעית ההין, לוג, חצי לוג, and רביעית לוג, with a הין equaling 12 לוג. רבי אלעזר ברבי צדוק says there is only one הין כלי with שנתות marked on it for the various measures. רבי שמעון says there is no הין because nothing in the בית המקדש requires a full הין of שמן, and instead the seventh כלי is a מידה יתירה of לוג ומחצה used to measure the חביתי כהן גדול as לוג ומחצה בבוקר and לוג ומחצה בין הערבים.
- A ברייתא lists the same seven מידות with רבי יהודה ordering them from רביעית לוג up to הין and רבי מאיר ordering them from הין down to רביעית לוג, while רבי שמעון repeats that there is no הין and substitutes לוג ומחצה. The חכמים respond to רבי שמעון that a לוג ומחצה כלי is unnecessary because חצי לוג exists and can be used three times, and רבי שמעון counters that by that logic even חצי לוג and לוג are unnecessary because רביעית exists and can be used repeatedly. רבי שמעון concludes that the rule in the מקדש is כלי שמשמש מידה זו אינו משמש מידה אחרת.
- The מרכבת המשנה in הלכות כלי המקדש פרק א הלכה יז explains this rule as part of אין עניות במקום עשירות, meaning the מקדש does not appear to economize by lacking the proper כלי for a given שיעור. רש״י writes that רבי אלעזר ברבי צדוק disagrees with this כלל because he uses the מידת הין for many different measures via markings. תוספות in דיבור המתחיל אף answers רבי שמעון’s challenge by distinguishing a לוג ומחצה used only for מנחת חביתין from a חצי לוג used for many things such as סוטה, תודה, and the מנורה, making the latter worth producing as a separate כלי.
- The בריסקר רב explains that the dispute between רבי שמעון and the חכמים turns on whether there is a מצוה of a מדידת לוג מחצה. Rabbi Shimon treats that division as a מצוה and therefore requires a dedicated כלי, while the חכמים treat the requirement as three לוג total with a practical split between morning and afternoon that does not generate a new מצות מדידה. The בריסקר רב frames Rabbi Shimon’s question as meaningful only if measurement is not itself the core מצוה, because if מדידה is a מצוה then כלי שרת dedicated to the act of measuring are expected rather than repeated use of arbitrary כלי חול or repeated pours.
- רבי יוחנן answers מאי איכא בין ר' מאיר לר' יהודה by attributing their difference to ברוצי מידות, the overflow above the rim. The view that lists from small to large holds ברוצי מדות נתקדשו, because משה רבינו is given a רביעית and measures upward into larger vessels, allowing overflow to be included as it is poured into a larger container. The view that lists from large to small holds ברוצי מדות לא נתקדשו, because משה רבינו is given a הין and measures downward into smaller vessels where overflow cannot be included.
- אביי rejects overflow as the necessary dispute and says both רבי מאיר and רבי יהודה could agree either way about ברוצי מדות. Abaye locates the dispute in the meaning of מלאים as used by the נשיאים, with one view reading מלאים as “שלא יחסר ושלא יותיר” and the other as “שלא יחסר אבל יותיר מלאים קרינא ביה.” The approach that measures from largest to smallest requires exact amounts with no חסר or יתר, while the approach that measures from smallest to largest tolerates surplus produced by repeated cautious measuring so long as nothing is lacking.
- The גמרא accepts רבי שמעון’s claim that a full הין is not needed for ordinary מקדש service and presents the רבנן’s answer that משה made a הין for שמן המשחה based on ושמן זית הין. Rabbi Shimon holds that since it is not needed לדורות it is made לפי שעה and then placed in גניזה, while the חכמים hold that since it exists it remains and counts among the מקדש vessels. The מקדש דוד infers that the fact it is טעון גניזה implies inherent קדושה even before full כלי שרת status, introducing an idea of קדושת פה that precedes the completion of משיחתן מקדשתן.
- The גמרא asks why רבי שמעון must replace the הין to keep the count at seven and answers that there is a tradition of גמירי that שבע מידות של לח הוו במקדש, paralleling רבינא’s use of גמירי about שתי סמיכות בציבור. The ספר אור הישר questions why the גמרא chooses this particular הלכה למשה מסיני illustration rather than another, without offering an answer.
- The גמרא challenges רבי אלעזר בן צדוק’s position of שנתות on a single vessel by asking whether he lacks the requirement of seven measures. The response says either לית ליה such a tradition or that “שבע מידות” means שבע מדידות, i.e., seven marked measurements rather than seven separate vessels. The שיעור then relates this to the חוות יאיר’s list of places where a מחלוקת appears about הלכה למשה מסיני despite the רמב״ם’s claim in the הקדמה to the פירוש המשניות that such laws never generate dispute, and it cites the נציב’s introduction to his commentary on the שאילתות that terms like גמירי or הלכתא גמירי לה can mean an untraceable longstanding tradition rather than an explicit הלכה למשה מסיני.
- The משנה assigns רביעית to רביעית מים למצורע so that דם הציפור ניכר בהם and to רביעית שמן לנזיר for the חלות ורקיקים. The משנה assigns חצי לוג to חצי לוג מים לסוטה and to חצי לוג שמן לתודה for the מצות of the תודה. The משנה says בלוג היה מודד לכל המנחות and presents רבי אלעזר בן יעקב’s rule that even a מנחה of שישים עישרון has only a single לוג שמן based on למנחה ולוג שמן. The משנה gives six לוג for a פר, four לוג for an איל, and three לוג for a כבש as the שמן for their נסכים, and it states that the מנורה requires שלושה ומחצה, with חצי לוג לכל נר.
- רבי asks why a רביעית vessel needs משיחה if it is for מצורע water done חוץ or for נזיר oil where the לחם becomes קדוש at שחיטת איל, and רבי חייא answers that it is used for חביתי כהן גדול as רביעית שמן לכל חלה וחלה. רבי responds by praising רבי חייא with מארץ מרחק איש עצתי. רבי then asks why a חצי לוג needs משיחה if סוטה water is מים קדושים and תודה bread is קדוש at שחיטת תודה, and he is answered that it is used to divide חצי לוג שמן לכל נר ונר. רבי praises his son רבי שמעון with נר ישראל, and תוספות explains that this compliment appears again in ערכין דף י' in a context tied to a luminary, there the לבנה and here the מנורה.
- רבי יוחנן בשם רבי rules that when a נר שכבתה the remaining שמן and the פתילה become דשן, the נר is cleaned, and fresh oil and wick are placed. רבי זריקא asks whether refilling is כמידה ראשונה or only like what is missing, and רבי ירמיה answers that it must be כמידה ראשונה because the missing amount cannot be known and otherwise it would require many additional measures beyond the established seven. רבי זריקא praises רבי ירמיה with והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק, and a parallel version is brought that explicitly states ונותן בה שמן כמידה ראשונה ומדליקה.
- רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת says נר שבמקדש של פרקים הוה because ככר ומקשה applies to the מנורה ונרותיה, yet the נרות must be cleanable. A ברייתא challenges this by describing removal of the נרות and cleaning with a sponge, and the גמרא answers that רב ששת holds like another תנא stating they could not be moved, emending the text to לא היתה זזה ממקומה, and identifying the חכמים as רבי אלעזר ברבי צדוק. רבי אלעזר ברבי צדוק describes a כמין טס של זהב covering the top with a hole, slid toward the mouth for cleaning and toward the head for filling.
- A ברייתא frames a dispute whether מנורה ונרותיה come מן הככר and whether מלקחיה ומחתותיה do, with רבי נחמיה taking one view and another ברייתא attributing a different view to רבי נחמיה, resolved as תרי תנאי אליבא דרבי נחמיה. רבי שמעון קרחא says the מנורה alone is מן הככר and that נרותיה, מלקחיה, and מחתותיה are gold but not from the same ככר, interpreting את כל הכלים האלה as requiring gold tools. The גמרא explains that the novelty is “לפי נרות,” because one might think the התורה חסה על ממונם של ישראל would allow lower-quality gold where the fire blackens the edge, and it concludes that even that part remains זהב טהור, with the שיעור noting that discussion of התורה חסה על ממונם של ישראל continues next time.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions