Menachos 90
Summary
- A Menachos daf צ שיעור is given לזכות רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדל ביילא, with a רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל. The learning begins from אמר רבי יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמה and sets a principle about whether a קרבן that is פסול for its intended obligation still keeps its unique accompanying requirements, then moves into the משנה about how בית המקדש measuring utensils are used and whether overflow becomes קדוש, with distinctions between liquid and dry measures and explanations from רבי עקיבא and רבי יוסי. The daf then explains מותר נסכים לקיץ המזבח with two definitions supported by ברייתות, brings a halachic application to leftover נר חנוכה oil as framed by the בית יוסף and later פוסקים, and concludes with the משנה and דרשות that identify which קרבנות require נסכים and which do not, alongside a closing idea from ספר שמנה לחמו about דמעות as נסכים for מיתת הצדיק.
- A Rabbi Yochanan rules that an אשם מצורע ששחטו שלא לשמה is still טעון נסכים even though the owners do not get כפרה. A Rashi explains that the case is שחיטה לשם some other אשם, and the animal remains called an אשם מצורע for purposes of requiring נסכים. A Rabbi Yochanan says that otherwise פסלתו, because there is no alternative valid offering category to bring it as, and an אשם cannot be brought voluntarily.
- A Rav Menashi bar Geida challenges that this logic should extend to other offerings with special requirements, including כבש הבא עם העומר needing שני עשרונים, תמיד של שחר needing שני גזירין בכהן אחד, and תמיד של בין הערביים needing שני גזירים בשני כהנים, even when slaughtered שלא לשמה. An Abaye answers that Rabbi Yochanan gives one example and expects the rule to be applied broadly. A Rav Abba distinguishes that those other cases are עולות, so if they do not serve as עולת חובה they can still be used as עולת נדבה, while here there is no אשם נדבה and the offering must remain an אשם מצורע with its נסכים.
- A Braisa supports Rabbi Yochanan and states that if an אשם מצורע is slaughtered שלא לשמו or the blood is not placed on the בהונות, it is still עולה לגבי מזבח and טעונה נסכים, and the מצורע must bring another אשם to complete his היתר and כפרה, including the requirement of blood on תנוך אוזן המיטהר הימנית, בוהן ידו הימנית, and בוהן רגלו הימנית.
- A Mishnah teaches that all מדות שבמקדש are used נגדשות except the עשרון used for מנחת חביתין of the כהן גדול, described as שהיה גודשה לתוכה. A Mishnah states that overflow from liquid measures, מדת הלח בירוציהן, is קודש, while overflow from dry measures, מדת היבש בירוציהן, is חול.
- A Rabbi Akiva explains that liquid measuring utensils are themselves קודש, so their overflow is קודש, while dry measuring utensils are חול, so their overflow is חול, and the Gemara later notes the inside can still become קדוש via קדושת פה while the overflow is not designated. A Rabbi Yosi rejects that reasoning and says the difference is that לח נעקר והיבש אינו נעקר, because liquid overflow was once inside the vessel and is displaced outward, while dry overflow was never inside the vessel.
- A Gemara asks who the תנא is regarding the implication of two distinct עשרון utensils, and Rav Chisda answers that it follows Rabbi Meir and that כל מדות means כל מדידות, meaning each measurement is performed in a heaping manner. A Gemara frames the dispute about overflow through whether the vessels were anointed and where, with the תנא קמא holding liquid measures are anointed inside and outside while dry measures are anointed only inside, Rabbi Akiva holding liquid measures are anointed inside and outside while dry measures are not anointed at all, and Rabbi Yosi holding both are anointed only inside and the liquid overflow becomes קדוש because it comes from within.
- A Gemara challenges Rabbi Yosi’s approach by arguing that a person intends to sanctify only what is needed, and Rav Dimi bar Sisna בשם Rav derives that כלי שרת מקדשין שלא מדעת. A Ravina says that כלי שרת is not מקדש אלא מדעת and explains liquid overflow קדושה as דרבנן, a גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. A Rabbi Zeira challenges from the Mishnah about לחם הפנים arranged after Shabbos and burned the next Shabbos being פסולה, with the remedy of leaving it until the next Shabbos and that it can remain on the שולחן ימים רבים without פסול לינה because it was never נתקדש; the Gemara answers that פנים is known only to כהנים while חוץ is known to everyone, so the public-facing concern for confusion is different.
- A Mishnah states מותר נסכים לקיץ המזבח. A Rabbi Chiyya bar Yosef defines מותר נסכים as בירוצי מדות produced by הקדש buying with a מדה גדושה and selling with a מדה מחוקה, creating profit that is used for קיץ המזבח. A Rabbi Yochanan defines מותר נסכים as surplus value generated when a supplier locks in a price for סלתות and market prices shift, and the rule remains that יספק מארבע in both directions because שיד הקדש על העליונה.
- A Braisa supports Rabbi Chiyya bar Yosef by describing how בירוצי מדות are used, with immediate use alongside another זבח if available, פסול בלינה if left overnight after being sanctified in a כלי שרת, and otherwise being used to purchase offerings for קיץ המזבח. A Braisa defines קיץ המזבח as עולות, with הבשר לשם and עורות לכהנים. A Braisa supports Rabbi Yochanan by stating the supplier cases and concluding וזהו ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח.
- A practical link is made to the נותר שמן of נר חנוכה as treated by the בית יוסף in סימן תרע"ז, which notes an apparent contradiction in the Tur between סימן תרע"ב allowing use of oil after חצי שעה and סימן תרע"ז requiring that leftover oil from the last night be burned because הוקצה למצוותו. A Beis Yosef בשם מהר"י אבוהב distinguishes between נותן שמן סתם and נותן שמן על מנת שלא יקדש אלא השיעור הצריך לו, and a second Beis Yosef answer limits קדושה to what is within the needed חצי שעה unless the lamp extinguishes early and the remaining oil within the זמן retains קדושה.
- A Mishnah Berurah cites both approaches in סימן תרע"ב and סימן תרע"ז and rules like the בית יוסף that אינו קדוש מה שיותר משיעור חצי שעה, while recommending לכתחילה making a תנאי and noting some are מחמיר not to use the light as long as the candles burn because observers will not distinguish. A Taz brings a ראיה from a Gemara in Sanhedrin about הזמנה מילתא, and the מהרש"ם is cited that this סוגיא also supports the בית יוסף’s approach by assuming a person sanctifies only what is needed absent the דרבנן mechanism. A practice attributed to the חזון איש is described as extinguishing after a half hour, alongside a caution about fire hazards and the importance of not leaving candles unattended.
- A Mishnah states that all קרבנות הציבור והיחיד require נסכים except בכור, מעשר, פסח, and regular חטאת ואשם, while חטאת של מצורע and אשם של מצורע do require נסכים. A Braisa derives these rules from במדבר פרק ט"ו פסוקים ב' וג', reading ועשיתם אשה לה' as potentially including everything, excluding מנחה via the word עלה, and including שלמים via זבח and תודה via או זבח.
- A Braisa excludes בכור, מעשר, פסח, חטאת, and אשם from נסכים through the phrase לפלא נדר או בנדבה, establishing that only offerings that can come בנדר ובנדבה require נסכים. A Braisa then includes obligatory festival offerings like עולות ראייה and שלמי חגיגה through ובמועדיכם, but excludes שעירי חטאת by using the separate phrase וכי תעשה בן בקר to reassert the criterion that the category must exist in a form that comes בנדר ונדבה. A Rabbi Yashiya uses מן הבקר או מן הצאן to exclude עולת העוף from נסכים, while Rabbi Yonasan says exclusion is already implicit because עוף אינו זבח and instead reads מן הבקר או מן הצאן to teach that one who says הרי עלי עולה brings either בקר or צאן, with רצה אחד מביא רצה שנים מביא.
- A ספר שמנה לחמו is cited that a person has to be מוריד דמעות on מיתת הצדיק because מיתת הצדיק is like a קרבן brought by מיכאל הכהן הגדול של מעלה. A claim is presented that since there is no זבח בלא נסכים, the דמעות function as the נסכים that accompany that קרבן. A note is added that the work gives explanations of seven or eight different הלכות in הלכות אבילות based on this framework.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions