Menachos 91
Summary
- Today’s דף is מנחות דף צא, and the שיעור is sponsored לזכות רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדא ביילא, that she should continue to have a רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל. The דף centers on technical דרשות and פסוקים about נסכים, framed as “כולו בתלמוד” in the Rambam’s definition of תלמוד as deriving הלכה from מקרא through the מידות שהתורה נדרשת בהן. The גמרא develops repeated לימודים that multiple קרבנות require multiple distinct sets of נסכים, and then explains why the חטאת and אשם of a מצורע are exceptions that do require נסכים. The sugya closes with additional דרשות about אילו של אהרן, the status of a פלגס, and how נסכים do not vary across certain age and sex distinctions, and it previews a coming משנה about giving weekly support to children and how wording affects distribution.
- Today’s שיעור is sponsored לזכות רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדא ביילא, and she should continue to have a רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל. The גמרא’s directive of שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד is applied through the Rambam’s definition of תלמוד as being מוציא the הלכה from the מקרא על ידי המידות שהתורה נדרשת בהן. The presentation characterizes the day’s learning as כולו בתלמוד because it is entirely built from technical דרשות and פסוקים about נסכים.
- The גמרא addresses how to know that an עוף is אינו טעון נסכים and analyzes רבי יונתן’s use of מן הבקר או מן הצאן. Rabbi Yonatan holds that a phrase like אביו ואת אמו is משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו unless the פסוק specifies יחדו, so the גמרא asks why מן הבקר או מן הצאן is needed if מן הבקר ומן הצאן should already allow either one. The גמרא answers that the ו of ומן הצאן could have been taken כמאן דכתיב יחדו דמי, so the extra phrasing is needed, and for Rabbi Yashiya—who treats “אביו ואמו” as requiring both absent a special לימוד—the גמרא points to אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו as already establishing that either one suffices. The גמרא then explains why Rabbi Yonatan still needs repetition in the נסכים context, since without it one might think the leniency applies only במפרש, but that בסתמא one must bring both, and the פסוק teaches that even מן הסתם one may bring one or the other.
- The ברייתא derives that a קרבן תודה requires נסכים from the phrase או זבח, and the גמרא challenges why תודה needs inclusion since תודה is a זבח. The גמרא answers that one might have thought that because תודה comes with לחם it would not need נסכים, and the extra או teaches that it still does. The גמרא distinguishes this from the נזיר’s איל, which has bread and still requires נסכים, by proposing a הוה אמינא that two מינין of bread do not remove the need for נסכים while four מינין might, and the או rejects that.
- The shiur cites Rav Zilberstein in חשוקי חמד connecting this to the possibility of using bread for a כוס של ברכה, bringing מסכת כלה רבתי’s statement that where there is no wine one can use שיכרא and even אריפתא. The ספר העיטור calls it דבר תמוה לברך על הפת, and the Rambam in פאר הדור records that people use שיכרא but not bread, stating “אבל לא על הפת, לא שמע כך אדם מעולם, ואין לדבר זה דרך, מה מקום לפת בכאן?” The framing suggests the גמרא’s הוה אמינא helps explain why one might think לחם could replace wine elements, while the הלכה rejects using bread in that setting.
- The גמרא asks why the פסוק needs to say עולה if לפלא נדר או בנדבה already indicates that anything brought in those categories requires נסכים. The גמרא explains that without עולה one would read the sequence as כלל, פרט, חזר וכלל and apply כלל ופרט וכלל to include only כעין הפרט, defining the פרט as דבר שאינו בא על חטא and thereby excluding חטאת ואשם but including בכור, מעשר, and פסח. The insertion of עולה reshapes the derivation so that the shared feature becomes שאינו מחוייב ועומד, bringing in ולדות קדשים, תמורות, עולה הבאה מן המותרות, אשם שניתק לרעייה when slaughtered לשם עולה, and כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, since they are not a standing obligation.
- After using “או” for one דרשה, the גמרא derives further laws from other appearances of “או” in the נסכים parasha. From לפלא נדר או בנדבה, the גמרא learns separation so that a נדר alone and a נדבה alone each require נסכים, and for Rabbi Yonatan the same “או” teaches that even when both are brought, they do not share one set of נסכים. From או במועדיכם, the גמרא teaches that even when multiple offerings are all framed under one “שם נדר אחד” or “שם נדבה אחת,” each קרבן still needs its own נסכים. From וכי תעשה בן בקר עולה או זבח, the גמרא teaches that two עולות or two שלמים split between נדר and נדבה still require separate נסכים. From לפלא נדר או שלמים, the גמרא teaches that even two identical offerings under one category, such as two עולות both as a נדר, still require separate sets of נסכים. For Rabbi Yashiya, מן הבקר או מן הצאן teaches that even multiple offerings of one מין do not share a single set of נסכים.
- The גמרא then explains why ככה תעשו לאחד is still needed after all the “או” דרשות, by presenting a הוה אמינא that the rule of multiple sets applies only when offerings are designated בזה אחר זה, but that offerings designated בבת אחת might share, and the פסוק teaches that they still require separate נסכים.
- The משנה states that חטאת and אשם generally do not require נסכים, except that חטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים. A ברייתא derives this from the מצורע’s requirement of three animals and ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן, interpreting it as a מנחה הבאה עם הזבח rather than a standalone מנחה, supported by והעלה הכהן את העולה ואת המנחה. The ברייתא then derives the inclusion of wine from ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד, reading עולה as עולת מצורע, זבח as חטאת מצורע, and או לזבח as אשם מצורע, establishing that even these חטאת and אשם have full נסכים including יין.
- The גמרא asks why חטאת and אשם cannot both be learned from זבח, citing the נזיר derivation from זבח השלמים that includes his חטאת and אשם in the hair-burning procedure. The גמרא answers that learning both from one term works where the two are כי הדדי, but by מצורע the אשם is להכשיר and the חטאת is לכפר, so בעינן תרי קראי. The shiur cites the ערכין טז עמוד א list of seven עבירות that bring צרעת—לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שוא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל, צרות העין—and notes an אחרונים question that some sugyos treat the מצורע’s חטאת as מתיר him לאכילת קדשים, implying a different functional framing.
- The גמרא challenges why זבח should be read as חטאת מצורע rather than חטאת ואשם דנזיר, and it rejects that by citing the נזיר’s own פסוקים, where ומנחתם ונסכיהם is tied by a היקש to the איל of זבח שלמים, yielding a rule that only offerings that can be brought בנדר ונדבה require נסכים, excluding the נזיר’s חטאת and אשם. The גמרא then challenges why עולה should mean עולת מצורע rather than עולת יולדת, and Abaye answers that עולת יולדת is derived from הכבש האחד, with רבי נתן reading הכבש as עולת יולדת and האחד as אחד עשר של מעשר שקרב שלמים, highlighting that the eleventh misdesignated animal requires נסכים while the actual tenth does not. Rava explains the choice of מצורע by pointing to the presence of three ריבויים in the parasha, matching the מצורע’s three קרבנות.
- The גמרא derives from לאיל that אילו של אהרן requires נסכים, and it rejects the suggestion that this is already known from במועדיכם by proposing a הוה אמינא that only קרבנות דציבור on מועדים require נסכים and not a קרבן דיחיד like the כהן גדול’s. The גמרא then contrasts this with עולת יולדת and answers that one might have distinguished between a korban with no fixed time and דבר שקבוע לו זמן, and the פסוק teaches inclusion. The word או in או לאיל is used to include a פלגס as requiring נסכים, fitting רבי יוחנן’s view that פלגס is a distinct category, while the גמרא notes that under בר פדא—who treats it as a ספק between כבש and איל—this דרשה is difficult.
- The גמרא expounds ככה יעשה לשור האחד or related phrases to show that נסכי פר and נסכי עגל do not differ because שור בן יומו נקרא שור. The גמרא teaches that despite distinctions between נסכי בן שנה and נסכי בן שתים for sheep, there is no further split between בן שתים and בן שלש, and it teaches no split between כבשה and רחלה and no split between גדי and שעיר. Rav Papa reports that Rava tested them on נסכי רחלה and they resolved it from a משנה in מסכת שקלים stating that a gedi serves for נסכי צאן across גדולים וקטנים and across זכרים ונקבות except for אילים, interpreting “גדולים וקטנים” as applying to נקבות while males differ by the איל exception.
- The shiur previews a coming משנה: האומר תנו סלע לבניי בשבת, או ראוי להן, נותנין להם מה שראוי להן, and it presents the rule that when language includes “what they need,” distribution follows need. The preview states that if he says תנו סלע and they need only שקל, they still receive a סלע because he specified an amount regardless of need, and if he says ראוי להן and they need a סלע, they receive a סלע. The preview adds that if he says אם יותירו ינתנו ליורשים, then even if he said תנו סלע they receive only what they need, because mentioning heirs shows he cares about leftover funds and intends need-based support rather than a fixed grant.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions