Menachos 93
Summary
- An introduction frames מנחות דף צ״ג as a sustained continuation of the sugya of סמיכה, beginning from the three appearances of קרבנו and moving through who can and cannot perform סמיכה, whether a יורש can perform סמיכה and effect תמורה on a father’s קרבן, how an אשה is included in תמורה, and the practical rules of סמיכה such as its relationship to כפרה, the requirement of two hands, precise placement on the animal, immediacy to שחיטה, and the invalidating effect of חציצה.
- A prior proposal uses קרבנו three times to exclude בכור, מעשר, and פסח from סמיכה via attempted קל וחומר from שלמים, but the גמרא rejects this because the קל וחומר can be refuted by the unique stringencies of שלמים, namely נסכים and תנופת חזה ושוק. A conclusion states that those פסוקים function as קרא אסמכתא בעלמא for that idea, and the real דרשות are קרבנו ולא קרבן חברו, קרבנו ולא קרבן עובדי כוכבים, and קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה so that every שותף must perform סמיכה.
- A משנה states היורש סומך ומביא נסכיו ומימר, while a ברייתא presented before רבא states יורש אינו סומך, יורש אינו מימר, and רבא explains that the ברייתא follows רבי יהודה. A ברייתא presents the מחלוקת directly, with תנא קמא holding יורש סומך and יורש ממימר and רבי יהודה holding יורש אינו סומך and יורש אינו ממימר. רבי יהודה derives from קרבנו that סמיכה is only on one’s own קרבן and not קרבן אביו, and he applies וילף תחילת הקדש מסוף הקדש so that the exclusion from סמיכה extends to excluding the יורש from תמורה. The רבנן derive from המר ימיר לרבות את היורש for תמורה and then apply וילף סוף הקדש מתחילת הקדש to include the יורש in סמיכה as well.
- The רבנן use the three instances of קרבנו for excluding קרבן עובד כוכבים, excluding קרבן חבירו, and including all partners for סמיכה. רבי יהודה either gives up the requirement that every בעל קרבן must do סמיכה or combines עובד כוכבים and חבירו into one exclusion via קרבנו ולא שליח and uses the remaining קרבנו for קרבנו ולא קרבן אביו and for including all בעלי קרבן. רבי יהודה reads המר ימיר to לרבות את האשה for תמורה because the parashah of תמורה is בלשון זכר, and the ברייתא derives from המר ימיר that a woman’s תמורה is effective and she is included in the prohibition. A further explanation cites מסכת תמורה that there is a הוה אמינא to exclude women because תמורה is not שוה בכל, since שותפין and ציבור cannot do תמורה, and therefore a פסוק is needed to include an אשה. The רבנן include an אשה in תמורה by דרשין מן ואם, while רבי יהודה ואם לא דרש.
- A משנה states הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן סומא ועובד כוכבים עבד שליח ואשה and adds that סמיכה is שירי מצוה, is done על הראש בשתי ידים, is performed where שחיטה is done, and requires תכף לסמיכה שחיטה. The גמרא accepts excluding חרש שוטה וקטן because דלאו בני דעה נינהו and excludes עובד כוכבים from בני ישראל סומכין ואין עובדי כוכבים סומכין. A note attributes to תוספות במסכת סוטה דף ל״ט that תכף is defined as within the time of walking twenty-two אמות, and this is stated as being פסקed in שולחן ערוך, with an application also given to תכף לנטילה ברכה.
- The גמרא asks why a סומא is excluded and presents two views. One view derives סמיכה סמיכה מזקני העדה and applies the qualification that זקני העדה cannot be blind, with the source for disqualifying a blind member of סנהדרין attributed to מסכת סנהדרין דף י״ז and the דרשה אתך בדומה לך, and תוספות raises the difficulty that this logic would exclude any בעל מום, not only a blind person. The other view derives סמיכה סמיכה מעולת ראיה because a blind person does not bring עולת ראיה, with the derivation tied to יראה יראה in מסכת חגיגה and the requirement of ראייה, along with the added point there that two-eyed sight is required, which creates a tension with limiting the exclusion in סמיכה only to a full סומא. The preference for עולת ראיה is explained as דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מציבור, while the preference for זקני העדה is explained as preferring a source where סמיכה is written explicitly rather than a case like עולת ראיה whose סמיכה is derived from another source, supported by the דרשה from ויקרב את העולה ויעשה כמשפט as כמשפט עולת נדבה.
- A ברייתא derives from three uses of ידו that סמיכה requires the owner’s own hands: ידו ולא יד עבדו, ידו ולא יד שלוחו, and ידו ולא יד אשתו. רש״י explains that קרבנו ולא קרבן חבירו addresses סמיכה on another’s קרבן without authorization, while ידו ולא יד שלוחו excludes even authorized שליחות. The text raises the question of why a מצוה שבגופו would need an explicit exclusion of שליח, cites the תוספות רי״ד in מסכת קידושין as popularized by the קצות, and presents the חמדת דניאל’s explanation that without ידו one might have assumed the action could be attributed back to the משלח despite the גוף not being attributable. תוספות is cited for the need to exclude a wife despite בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות because of a הוה אמינא of אשתו כגופו for a husband’s קרבן, and it further raises why an אשה would need a פסוק if סמיכה is treated as a daytime-bound מצוה. Several approaches are presented, including תוספות in קידושין linking סמיכה to שחיטה, the ריטב״א’s distinction that a non-essential act like סמיכה is not treated like a fixed חובה, the טורי אבן’s definition of what counts as זמן גרמה, and רבי עקיבא איגר’s claim that סמיכה itself could be בלילה and is only practically by day due to תכף לסמיכה שחיטה. The גמרא explains why each exclusion is needed by constructing a hierarchy of mistaken inclusions: first excluding עבד as דלאו בר מצוה, then excluding שליח despite שלוחו של אדם כמותו, and then excluding אשה despite אשתו כגופו.
- A ברייתא derives from וסמך ונרצה that סמיכה is not itself מכפר because אין כפרה אלא בדם based on כי הדם הוא בנפש יכפר. A conclusion states that treating סמיכה as שירי מצוה leads to מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר, meaning the כפרה takes effect but the act is not to be disregarded. A parallel ברייתא applies the same structure to תנופה, stating that תנופה is not מכפר, yet disrespecting it as שירי מצוה yields the same phrase כאילו לא כיפר וכיפר.
- A ברייתא specifies על הראש ולא ידו על הצואר, not on the גבאיים, and not on the חזה, and the גמרא explains that each exclusion is needed to rule out plausible alternatives based on proximity and suitability for תנופה. A further teaching from אבא בירא ברבי אלעזר בן יעקב excludes placing the hands on the sides of the head, and a question about placing a cloth is resolved by requiring no חציצה, stated as ובבלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח. ריש לקיש derives the requirement of two hands from וסמך אהרן שתי ידיו and formulates a rule that when the Torah says ידו it implies two unless one is specified, and a narrative follows in which רבי אלעזר teaches the statement without attribution, prompting ריש לקיש to challenge the generality of the rule by citing many occurrences of ידיו. A resolution limits the rule to ידו in the context of סמיכה, and then further to סמיכה דבהמה.
- The line ובמקום שסומכין שוחטין is explained as establishing that the physical location of שחיטה matches the place of סמיכה in order to ensure שתהא תכף לסמיכה שחיטה. The closing indicates continuation from the משנה on the next day.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions