Menachos 94
Summary
- The text moves from מנחות דף צד at the משנה on the bottom of צג עמוד ב through the end of פרק עשירי and into the opening of פרק אחד עשר, contrasting the relative חומרא of סמיכה and תנופה and explaining why all בעלי הקרבן do סמיכה while only one person can do תנופה. It then shifts to the הלכות of preparing, kneading, and baking the שתי הלחם and לחם הפנים, deriving from פסוקים that the שתי הלחם is handled one at a time while לחם הפנים is baked two at a time and formed with multiple דפוסים. The text closes with an extended dispute between רבי חנינא and רבי יוחנן over the shape of לחם הפנים, raising multiple קשיות and bringing several ראיות back and forth, including a ברייתא that explicitly describes it as דומה כספינה רוקדת.
- A Mishnah states חומר בסמיכה מבתנופה ובתנופה מבסמיכה and rules that by תנופה one person can be מניף for all partners in a shared קרבן, but by סמיכה each partner must do סמיכה and אין אחד סומך לכל החברים. A further חומרא of תנופה is that it applies in קרבנות יחיד and קרבנות ציבור both בחיים and בשחוטין, and it applies to things with רוח חיים and things without רוח חיים, unlike סמיכה which applies only בחיים and only on a living animal. A reading clarification makes בחיים ובשחוטין the key distinction of תנופה rather than limiting it to יחיד versus ציבור.
- A ברייתא derives from the word קרבנו in וסמך ידו על ראש קרבנו that all בעלי קרבן are included in סמיכה. A קל וחומר suggestion that סמיכה should be limited in partners because תנופה is limited is rejected by תלמוד לומר קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה. The Gemara then asks why תנופה is not expanded to all partners by a reverse קל וחומר, and answers משום דלא אפשר because having everyone wave together creates חציצה and doing it sequentially violates תנופה אמר רחמנא ולא תנופות. Rashi distinguishes that סמיכה can be repeated because the פסוק uses the verb וסמך, while תנופה is treated as a single required act.
- The text cites a תשובה in תורה לשמה סימן קפא that holding over a קטן’s hands for לולב is a חציצה because two bodies are considered חציצה even when *min b’mino* would otherwise not be חוצץ, and it brings a ראיה from this Gemara’s claim that multiple hands on תנופה would be חציצה. Tosafos in סוכה דף לז challenges the חציצה point from the rule *min b’mino eino chotzetz* and offers other approaches, including that something not normally there can be חוצץ even if it is *min b’mino*. The text raises an אחרונים question in שפתי הקודש whether the one מניף acts as a שליח for all or whether only he fulfills the מצוה of תנופה while the rest merely satisfy the קרבן’s requirements, and it aligns this with a ספק in מנחת חינוך מצוה קמ״א אות ו׳ about whether שליחות works for תנופה. The חזון יחזקאל explains תנופה as a דין in the קרבן, so it is performed once and can be done via someone else when necessary, while סמיכה is a חיוב on the בעלי הקרבן and is a מצוה שבגוף that does not admit שליחות.
- The Gemara challenges the Mishnah’s implication that סמיכה is not done on שחוטין by citing a משנה in תמיד describing the כהן גדול receiving איברים of the תמיד after שחיטה, doing סמיכה on them, and throwing them onto the מערכה. Abaye answers that this סמיכה is not the מצוה but is performed משום כבודו דכהן גדול. The text brings ברכי יוסף יו״ד סימן ר״מב to explain why the סגן walks on the כהן גדול’s right side despite the rule about walking to the right of one’s רב, attributing it to כבוד and the need to assist him. A counting problem in Rashi about the number of כהנים involved in the תמיד is resolved via חמדת דניאל as “שלשתן אמת,” distinguishing counts of nine plus שחיטה וזריקה, an added כהן per the חכמים, and the inclusion of דישון מזבח הפנימי and דישון המנורה.
- The Mishnah states that שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת, while לחם הפנים נילושות אחת אחת ונאפות שתים שתים. The text cites מנחת חינוך as reading the language as an obligation not to bake together, while טהרת הקודש reads נאפות אחת as permissive rather than mandatory, creating a distinction between obligatory לישה אחת אחת and potentially optional אפייה אחת אחת. The חזון איש explains that one-at-a-time kneading ensures precise measurement of an עשרון per loaf, and it yields a נפקא מינה that kneading together would be פסול even בדיעבד because exact division cannot be guaranteed. A debate is noted about whether שתים שתים means דווקא two at a time or at least two, with שפת אמת reading the רמב״ם’s “קבלה בידם” as implying a fixed required practice, while מנחת חינוך מצוה צ״ז allows baking more than two at once.
- The Mishnah says the loaves are made in a דפוס and after removal from the oven are placed into a דפוס כדי שלא יתקלקלו, and Tosafos connects this to קערותיו among the כלי השולחן as the forms used in preparation. A ברייתא derives from ושמת אותם that the placing implies use of a form and teaches that there are שלשה דפוסים: one while the dough is still בצק, a form in the תנור, and a third after removal to preserve the shape. The רמב״ם in תמידין ומוספין פרק ה׳ describes these דפוסים as זהב, while Rashi in שמות כ״ה describes the baking form as ברזל and the post-bake form as זהב, and the text attributes this to reasoning that זהב would be מתקלקל בגחלים and the תורה חסה על ממונם של ישראל. The Gemara rejects reusing the first form after baking because כיון דאפי נפח and the loaf expands and will not fit.
- A ברייתא derives from שני עשרונים יהיה החלה האחת that לחם הפנים is kneaded one at a time. It derives the same rule for שתי הלחם from יהיו as an equivalence to the לחם הפנים. It derives that לחם הפנים is baked שתים שתים from ושמת אותם as a plural placement into the oven, and it excludes שתי הלחם from that rule via אותם as a מיעוט. When challenged that אותם was already used, the Gemara answers that it could have said ושמתם, and the phrasing ושמת אותם indicates two דרשות.
- An amoraic dispute states that רבי חנינא holds לחם הפנים is כמין תיבה פרוצה and רבי יוחנן holds it is כמין ספינה רוקדת. Three questions are raised against the ספינה רוקדת model: the placement of בזיכין requires a stable surface, the placement of קנים between loaves requires edges on which they can rest, and the support of סניפין seems ineffective if the bread comes to narrow edges; each is answered by shaping מקום for בזיכין, creating a מורשא for the קנים, and rounding the סניפין to match the bread. Two questions are raised against the תיבה פרוצה model: the need for סניפין is explained by the crushing weight of stacked loaves, and the location of the סניפין is explained as on the ground rather than on the שולחן. רבי אבא בר ממל states that according to ספינה רוקדת the סניפין are on the שולחן, and according to תיבה פרוצה the סניפין are on the קרקע, and רב יהודה’s statement that הלחם מעמיד את הסניפין והסניפין מעמידין את הלחם is aligned with the ספינה רוקדת view. A ברייתא describing a form as דומה כמין טבלא מרובעת is reinterpreted as referring to its opening, and another ברייתא explicitly supports רבי יוחנן by stating the לחם שדומה כספינה רוקדת.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions