Menachos Daf 77 - Lachmei Todah
Summary
- The eighth פרק of מסכת מנחות focuses on לחמי תודה, including how they are prepared, how much flour they require, and how תרומה is taken from them for a כהן. The משנה sets out the flour measurements in both מדבריות and ירושלמיות units and explains the equal division of flour between the חמץ loaves and the מצה loaves despite their unequal counts. The גמרא derives core conversion ratios for איפה, בת, and חומר from פסוקים in ספר יחזקאל, then uses the one-sixth discrepancy between measurement systems to develop rules about not increasing measures, coin values, or business profit margins beyond a שתות, ultimately grounding this limit in a דרשה from יחזקאל. A later משנה and ברייתא derive that one loaf out of ten from each type of תודה bread is given to the כהן who performs the זריקת דם, and the sugya ends with unresolved questions from רבא about whether תרומת לחמי תודה carries full תרומה consequences like מיתה וחומש and whether it is מדמעת.
- The פרק centers on לחמי תודה, including the number and size of the loaves, the process by which they become קדוש, the תרומה portion given to the כהן, and cases like ולד תודה and תמורה. The פרק also addresses whether the breads must come specifically מן החולין or may come from מעשר שני. The day’s focus is the amount of flour used for the לחמי תודה, the difference between שיעור מדבריות and שיעור ירושלמיות, and halakhic consequences of a one-sixth change, followed by the laws of תרומה from the breads.
- The משנה states that the תודה breads are made from five סאין ירושלמיות, which equal six סאין מדבריות. The משנה explains that six סאין equal two איפות, that each איפה is three סאין, and that two איפות equal twenty עשרון. The משנה establishes that ten loaves are חמץ and thirty are מצה, yet the flour splits evenly as ten עשרון for the חמץ loaves and ten עשרון for the מצה loaves. The משנה sets the חמץ as עשרון לחלה, and for the מצה it divides ten עשרון across three types—חלות, רקיקין, and רבוכה—so each type receives three עשרון ושליש and each loaf comes out as three חלות לעשרון.
- The משנה then presents the same totals using ירושלמי measures as thirty קב within the five סאין, with fifteen קב for חמץ and fifteen קב for מצה. The משנה gives the חמץ ratio as קב ומחצה לחלה and divides the מצה into three types at five קב per type with שתי חלות לקב. The משנה frames this as equivalent flour presented through two measurement systems where ירושלמי units are larger by one-sixth.
- The גמרא asks for the source that an איפה is three סאין and cites רב חסדא deriving it from the פסוק האיפה והבת תוכן אחד יהיה, equating the dry measure איפה with the liquid measure בת. The גמרא then questions the source that a בת is three סאין and rejects learning it from a פסוק tied to a חומר because חומר is not yet known. The גמרא instead derives from וחק השמן הבת השמן מעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר כי עשרת הבתים חומר that a כור corresponds to a חומר consisting of ten בתים, allowing the conclusion that a בת is one-tenth of the כור and therefore three סאין, aligning the איפה and בת as equal at three סאין.
- The גמרא cites שמואל that one may not increase measures by more than a שתות, may not increase coin value by more than a שתות, and a merchant may not mark up goods by more than a שתות. The גמרא rejects an explanation based on אפקועי תרעא and then rejects an explanation based on אונאה because רבא teaches that errors in מידה, משקל, or מנין invalidate even below the אונאה threshold. The גמרא proposes a concern for the merchant middleman losing his margin when buyers use the new larger measures, then challenges that a merchant must also earn profit and not merely break even.
- The גמרא concludes with רב חסדא that שמואל grounds the rule in a דרשה from יחזקאל about the מנה, reading השקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם as totaling sixty שקלים. The גמרא derives three conclusions: a מנה של קודש is כפול, adding to the measure is permitted but limited to no more than a שתות, and the שתות is calculated as שתותא מלבר. The גמרא calculates that the move from 200 to 240 makes the added 40 equal to one-sixth of the new total, and רבינא says the משנה’s conversion of five ירושלמיות to six מדבריות also indicates שתותא מלבר.
- The משנה rules that from all four types of loaves one takes אחד מעשרה as תרומה. The משנה derives from והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה להשם that the תרומה is taken as a whole loaf and that each type must have equal counts so one does not take from one type for another. The משנה assigns the תרומה to לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה, and it states that the remainder is eaten by the בעלים.
- The ברייתא expounds והקריב ממנו as requiring taking from bread that is together, reads אחד as forbidding a broken piece, and reads מכל קרבן as requiring equality among the types and preventing taking from one for another. The ברייתא initially considers deriving the שיעור of תרומה from the shared word תרומה, contrasting תרומת מעשר as one-tenth with ביכורים as having no fixed שיעור. The ברייתא prefers תרומת מעשר over ביכורים because both are תרומה שאין אחריה תרומה, then considers the מקום קדוש feature of ביכורים versus תרומת מעשר, and finally establishes the one-tenth rule through a גזירה שוה based on ממנו תרומה appearing by both לחמי תודה and תרומת מעשר.
- The ברייתא then seeks the flour amount per חלה and compares לחמי תודה to שתי הלחם and to לחם הפנים through the shared word לחם. The ברייתא prefers the שתי הלחם analogy because it is a מנחה הבאה חמץ עם הזבח, then challenges that לחמי תודה share with לחם הפנים the broader sourcing from ארץ ומחוץ לארץ and from החדש ומן הישן. The ברייתא resolves by דרשening תביאו in ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים to equate anything brought from elsewhere in that category to the שתי הלחם, concluding עשרון לחלה for the חמץ loaves, then uses תהיינה with an extra יו״ד as a גימטריא to require ten עשרונות for the חמץ set. The ברייתא derives ten עשרונות for the מצה from על חלות לחם חמץ as a correspondence, yielding twenty עשרונות total, and it derives three types of מצה from the פסוק listing חלות, רקיקים, and רבוכה, producing three עשרונים ושליש per type and three חלות per עשרון. The ברייתא concludes that there are forty loaves, four are given to the כהן, and the rest are eaten by the בעלים.
- The גמרא challenges the דרשה of ממנו as requiring מחובר by pointing to ואת כל חלבו ירים ממנו regarding אימורין, where the animal may already be cut. The גמרא answers with רב חסדא אמר רב אבימי that one may not cut the meat before removing the אימורין, preserving a state of attachment when taking them.
- The גמרא asks why the shared תרומה language does not lead to learning from תרומת מדין, and it answers that one learns a תרומה הנוהגת לדורות from a תרומה הנוהגת לדורות, excluding the one-time Midian case. The גמרא then asks why not learn from תרומת חלה, and תנא דבי רבי ישמעאל answers that the comparison hinges on the phrase ממנו תרומה לה' matching ממנו תרומת ה', which does not appear by חלה.
- Rבא asks whether תרומת לחמי תודה creates liability of מיתה and חומש like standard תרומה, since it is equated to תרומת מעשר, or whether the Torah’s language limits those penalties to classic תרומה alone. Rבא also asks whether תרומת לחמי תודה is מדמעת when mixed with other foods. The גמרא leaves both questions as תיקו.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions