Menachos 78
Summary
- A sponsored learning begins at מנחות דף ע״ח with the גמרא unpacking a long ברייתא about לחמי תודה, establishing from the word תהיינה written with two יו״ד that the תודה requires ten full עשרונות and rejecting the suggestion that the number could refer to ten קוויזי because the כתוב speaks in עשרונות. A second דרשה resolves how the מצה breads of תודה match the חמץ breads in quantity without violating the rule that דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, either by defining the derivation as הימנו ודבר אחר or by treating תביאו as a ריבוי. The משנה then compares the breads of המילואים and נזירות to the מצות of תודה, derives רבוכה for מילואים via a היקש to the כהן גדול’s מנחת חביתין, and limits נזיר to חלות ורקיקין through דרשות on מצות. Finally, the משנה and גמרא set conditions for the תודה breads to become קדוש—proper location, proper baking stage, proper שחיטה לשמה—and analyze רבי יוחנן and ריש לקיש on the meaning of על as בסמוך, along with a later dispute over slaughtering תודה with eighty loaves and whether a סכין or כלי שרת can be מקדש without explicit intent.
- A sponsorship is stated לזכר נשמת מרים שרה בת יעקב משה הירניש שתהא לעילייה.
- A ברייתא proposes that since לחמי תודה are compared to שתי הלחם for the amount of flour, perhaps תודה should require only two עשרון like שתי הלחם rather than an עשרון per loaf totaling ten. A verse excludes that by saying תהיינה, and רב יצחק בר אבדימי explains that תהיינה כתיב with two יו״ד, so the extra יו״ד teaches ten full עשרונות. A challenge suggests reading the number as עשר קוויזי, but רבא answers that בעשרונות דיברה כתוב, so the number indicated by the extra יו״ד refers to עשרונות.
- A ברייתא states that after learning עשרה לחמץ, the source for עשרה למצה is the phrase על חלות לחם חמץ כנגד חמץ הוי מצה, making the מצה correspond to the חמץ. A difficulty is raised that דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, since the ten for חמץ is learned via היקש from שתי הלחם and seemingly cannot teach the מצה by another היקש. A resolution says the derivation is הימנו ודבר אחר, and כל הימנו ודבר אחר לא הוי היקש, so it can teach onward. Another resolution for the view that even הימנו ודבר אחר הוי היקש says תביאו ריבויה היא, and the extra word תביאו functions as a ריבוי applied to חמץ לחמי תודה so the ten is not purely learned via היקש.
- A משנה states that the לחמים of המילואים are like the מצה of תודה, namely חלות, רקיקין, and רבוכה, with רבוכה described as made similarly but with boiling water poured on it at some stage. A question asks for the source that מילואים include רבוכה, and רב חסדא אמר רב חמא cites the verse ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד, reading חלת מצה as חלות and ורקיק אחד as רקיקין and initially treating לחם שמן as רבוכה because רבוכה has much oil. רב אביא challenges that it might mean אנטי דמשחא, so the גמרא instead follows רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב טבלא, deriving from זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו that the sons’ obligation refers to חינוך and is compared to משיחה, so just as the כהן גדול’s daily offering after משיחה is רבוכה, so too the חינוך is רבוכה, making חלת שמן refer to רבוכה.
- A statement of רב חסדא says a כהן גדול דמקרב לעבודה brings שתי עשרונות האיפה, אחת למשחו ואחת לחינוכו. מר בר רב אשי says he brings שלוש, and the גמרא says ולא פליגי, distinguishing between a case where he already served as a כהן הדיוט, requiring two, and a case where he never served as a כהן הדיוט, requiring three.
- A משנה teaches that נזירות has שתי ידות כמצה של תודה, namely חלות ורקיקין, but no רבוכה, and it concludes that the flour equals עשרה קבים ירושלמיות which are ששה עשרונות ודייון. A ברייתא derives inclusion from the extra word שלמיו in על זבח תודת שלמיו, לרבות שלמי נזיר, requiring עשרה קבין ירושלמיות ורביעית שמן, but excludes the thought that it includes everything in תודה such as רבוכה. רב פפא explains that only what is called מצות applies, excluding רבוכה דלא נאמר בו מצות, and דבי רבי ישמעאל teaches מצות כלל and חלות ורקיקין פרט, so ואין בכלל אלא מה שבפרט, limiting it to חלות ורקיקין.
- A משנה rules that if one slaughters the תודה בפנים while the breads are חוץ לחומה, לא קדש הלחם, and if he slaughters before the loaves קרמו פניה בתנור, even if all crusted except one, לא קדש הלחם. רבי יוחנן interprets חוץ לחומה as חוץ לחומת בית פגי, so bread within הר הבית can be קדוש even if outside the עזרה, while ריש לקיש interprets it as חוץ לחומת העזרה because he requires על to mean בסמוך. A ברייתא supports רבי יוחנן by stating explicitly that תודה slaughtered בפנים with breads חוץ לחומת בית פגי yields לא קדש הלחם.
- A question objects that רבי יוחנן and ריש לקיש already argued similarly by פסח on the משנה of השוחט את הפסח על החמץ, where ריש לקיש requires the חמץ to be in the עזרה with the שוחט or זורק or a member of the חבורה, and רבי יוחנן does not. A צריכא answers that if only פסח were taught, one might think רבי יוחנן is lenient about location because חמץ is אסור wherever it is, but he would agree to ריש לקיש by מקדש לחם that it must be inside, and if only תודה were taught, one might think ריש לקיש requires בסמוך only there but would agree to רבי יוחנן by חמץ, so both disputes are needed.
- A ברייתא derives from על חלת לחם חמץ that the bread is not קדוש unless קרמו פניה בתנור, because it must qualify as לחם חמץ. A further דרשה from יקריב קרבנו על זבח teaches that the bread becomes קדוש only בשחיטת הזבח. A final דרשה from the extra words זבח תודה teaches that if the תודה is slaughtered שלא לשמה, לא קדש הלחם.
- A ברייתא states that one fulfills מצה on פסח with מצה נא and with מצה שנעשית באלפס. רב יהודה אמר שמואל defines מצה נא as bread that when broken has no חוטים נמשכים הימנה. A challenge says the comparison seems obvious because both contexts use the word לחם, and the answer says one might have thought תודה requires an unbroken loaf because the Torah says אחד for the תרומה, and this נא bread might be treated כמאן דפריס דמיא, so the teaching is that it is still acceptable.
- A dispute is presented about תודה ששחטה על שמונים חלות, where חזקיה says קדשו ארבעים מתוך שמונים and רבי יוחנן says לא קדשו ארבעים מתוך שמונים. רב זירא limits the dispute to a סתמא case, agreeing that if one specifies forty they are קדוש, and if he conditions forty on all eighty then none are קדוש, while the disagreement is whether the default intent is לאחריות or לקרבן גדול. אביי explains that all agree the intent is לקרבן גדול and the dispute is whether כלי שרת מקדש שלא מדעת, with חזקיה affirming and רבי יוחנן denying. רב פפא gives an approach that all agree כלי שרת מקדשין שלא מדעת and the dispute is whether סכין מקדשת ככלי שרת, with חזקיה affirming and רבי יוחנן denying because סכין לית ליה תוך. An *ika d’amrei* version says all agree כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת and the dispute is whether סכין עדיף מכלי שרת, with חזקיה affirming and רבי יוחנן denying.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions