Menachos 81 - Cycle 14
Summary
- The שיעור learns מסכת מנחות דף פא עמוד ב from fifteen lines from the bottom, continuing the גמרא’s unresolved case of a designated קרבן תודה that mixed with a תמורה, where one animal died and the remaining animal’s status is unknown, creating a dilemma about bringing לחם. The גמרא proposes and rejects multiple conditional strategies because of concerns of הכנסת חולין לעזרה, אין מביאין קדשים לבית הפסול by reducing allowable eating time, and the prohibition of creating a תמורה. The שיעור then moves into the משנה and גמרא about bringing תודה and its לחם specifically מן החולין versus from מעשר שני, framing the dispute around whether מעשר שני is ממון גבוה or ממון הדיוט and applying rules of דבר שבחובה, אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, and the handling of flawed formulations like “תודה בלא לחם” under בית שמאי versus בית הלל.
- A person designates an animal for קרבן תודה and it gets mixed with a תמורה, one of them dies, and the surviving animal is in doubt whether it is תודה that requires forty חלות or תמורה that is brought without לחם. The גמרא attributes a proposal to “למדים,” explained as לוי, and the ראשונים say he is called למדים when speaking to תלמידים and לוי when speaking to a colleague. The proposal says to bring לחם with the surviving animal and stipulate that if the survivor is תודה the לחם is consecrated as required, and if not the לחם goes out to חולין, with eating treated under the stricter rules and with giving the כהן one of each as by לחמי תודה.
- The גמרא rejects the stipulation because of the problem of “וכי מכניסין חולין לעזרה,” since the לחם might remain חולין and would have been brought into the עזרה. The ראשונים distinguish between obvious חולין entering the עזרה, which is less concerning, and ambiguous items that may be mistaken for קדשים. Another explanation says the issue is performing תנופה on something that may not require it, making the act a violation of חולין בעזרה. תוספות in חולין derives from this sugya that חולין בעזרה is איסור דאורייתא, while the יראים holds it is דרבנן and explains the גזירה as protecting proper respect for קדשים even in hard cases.
- The גמרא suggests bringing another animal and לחם with a stipulation that if the survivor is תמורה the new animal is תודה with its לחם, and if the survivor is תודה the new animal becomes שלמים. The גמרא rejects this because it forces the possible שלמים to be eaten within the תודה window of ליום ולילה rather than two days and a night, creating “משום דקא ממעט באכילה דשלמים.” The sugya applies the principle אין מביאין קדשים לבית הפסול to avoid arrangements that increase the risk of leaving קדשים uneaten.
- לוי proposes bringing another animal and לחם and, if the survivor is תודה, designating the added animal as מותר תודה. רבי responds “כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו” and rejects the suggestion with “וכי מפרישין תודה למותרות,” since מותר תודה arises only after events transform an existing תודה arrangement and cannot be designated ab initio. The חוות יאיר explains רבי’s sharpness as a pedagogic tool in a רבי-תלמיד relationship to redirect a תלמיד who is completely off track, and משנת רב אהרן (רב אהרן קוטלר) frames the רבי’s role as bringing out the best in תלמידים, including through sharp language when it is the effective method.
- רב יצחק בר שמואל בר מרתא suggests bringing another animal and לחם and stipulating that if the survivor is תודה the new animal becomes a תמורת תודה. רב נחמן rejects it by saying “עבריין בכספי ואיכשר,” because creating a תמורה violates the לאו of “לא ימירנו,” and a פתרון that requires committing a prohibited act is invalid.
- While רב עילא is ill, אביי and the רבנן propose using רבי יוחנן’s teaching that לחם brought outside the חומת העזרה can still become קדוש, by keeping the לחם outside to avoid חולין בעזרה and stipulating as before. The גמרא rejects this because there is a חובה to do תנופה on the חלות given to the כהן, תנופה must be “לפני ה’” in the עזרה, and bringing the loaves inside for תנופה revives the חולין בעזרה problem. The sugya concludes that this route is “לא אפשר.”
- רב ששת בריה דרב אידי proposes relying on חזקיה’s view that if one brought שמונים חלות, forty become קדוש and forty serve as backup, and structuring an 80-loaf plan to cover both possibilities. The גמרא rejects it with “משום דקא ממעט באכילה דארבע,” explained here as creating a situation where the תרומת לחם could be doubled to eight and the remaining loaves may not be eaten within the limited time window, producing waste. The שיעור ties this to בל תשחית and cites the רמב"ם that “כל המשבר כלים ומקרע בגדים והורס בנין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בבל תשחית,” with the detail that lashes are not given as a דאורייתא מלקות in these extensions but “מכת מרדות.” The שו"ת אמרי יוסף uses the sugya to argue that ספק בל תשחית is treated seriously, such as refraining from קריעה when unsure, and the שו"ת יד אליהו proposes avoiding the issue via הפקר, while noting that even with הפקר destruction of usable food may still implicate בל תשחית.
- רב אשי proposes using רבי יוחנן in תמורה כה עמוד ב about an animal designated as a pregnant חטאת, where one may be מתכפר with the mother or with the offspring, to build a multi-option תודה plan using a pregnant animal and its future offspring. רב כהנא rejects the application by questioning whether one can treat the offspring as separately “משוייר,” and suggests רבי יוחנן’s rule is only “אדם מתכפר בשבח הקדש” rather than permitting splitting the designation into two independent korban structures as proposed.
- In נהרדעא, רב דימי בריה דרב הונא suggests taking on “הרי זו תודה,” bringing two new animals plus the surviving animal, and bringing שמונים חלות with a structure that makes one animal an אחריות backup. רבינא rejects it with “התורה אמרה טוב שלא תדור משתדור ולא תשלם,” because the proposed פתרון relies on creating new נדרים, and the sugya treats avoiding vows as a decisive reason to reject the approach.
- The משנה states that one who says “הרי זו תודה” brings it and its לחם מן החולין, and the שיעור introduces the broader סוגיא of מעשר שני and the dispute whether it is ממון גבוה or ממון הדיוט. The rule is stated as כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, so obligations must be funded from חולין. When someone says “תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר,” he must bring both from חולין, and רש"י explains that once he accepts “הרי עלי תודה,” he accepts the full תודה package including the לחם obligation from חולין and cannot later shift the לחם to מעשר.
- תוספות asks why he cannot retract within *tokh kedei dibbur* and answers that *tokh kedei dibbur* does not apply to הקדש because “אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.” The שיעור notes a question from the שולחן ערוך that even after a physical transaction one may retract *tokh kedei dibbur*, and the קצות distinguishes that הקדש has a separate rule that makes the commitment irreversible. The מחנה אפרים is cited as bringing ראיות that הקדש has unique rules, including views that מחשבה can have force for הקדש, aligning with the conclusion that “הרי עלי תודה” creates an immediate binding obligation.
- The משנה allows “תודה מן המעשר ולחמן מן החולין” to be fulfilled as stated, and it also allows “תודה ולחמה מן המעשר,” with the גמרא clarifying that “יביא” means “רצה,” so he may bring it from מעשר but can choose to bring from חולין. The משנה adds “לא יביא מחיטי מעשר אלא ממעות מעשר,” requiring use of מעשר שני money rather than wheat itself. The שיעור frames this as depending on whether it is treated as a חובה and on the intricacies of using מעשר funds for such offerings.
- רב הונא rules that one who says “הרי עלי לחמי תודה” must bring both תודה ולחם because “מידע ידע האי גברא דלחם בלא תודה לא קרב,” so his words about bread necessarily include the korban. The גמרא challenges from the case of “תודה מן המעשר ולחם מן החולין” and answers that the explicit statement about the תודה being מן המעשר makes it as if he said “הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני,” separating the bread commitment from the korban’s funding source. The גמרא then rejects an attempt to parallel-separate the opposite direction because the לחם is secondary to the תודה, and the תודה cannot be cast as merely coming to “free” an obligation of bread.
- A ברייתא says that one who says “הרי עלי תודה בלא לחם” is coerced to bring תודה ולחמה, and the גמרא treats this as consistent with the principle that לחם is not optional. The question of “נדר ופתחו עמו” is raised, and חזקיה explains the ברייתא as בית שמאי based on “תפוס לשון ראשון,” analogized to “הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה” where בית שמאי makes him a נזיר once he says “הריני נזיר.” רבי יוחנן says it can fit בית הלל by interpreting “בלא לחם” as ignorance of the law rather than a retraction, so once corrected he intends to do the proper form and becomes bound, yet רבי יוחנן later concedes the coercion ברייתא fits בית שמאי. The sugya cites the expanded ברייתא where they tell him “הוי תודה ולחמה,” he protests “אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר,” and they respond with “שמור ושמעת.”
- אביי interprets “שמור” as obligating the תודה and “ושמעת” as obligating its לחם. רבא interprets “שמור” as obligating both תודה ולחמה, and “ושמעת” as an instruction “שלא תהא רגיל לעשות כן,” not to regularly formulate vows like תודה בלא לחם. The משך חכמה is cited on the difficulty of “שמור” preceding “ושמעת,” explaining it as an instruction to know תורה requirements before making נדרים so that vows are made properly and then kept.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions