Menachos 82 - Cycle 14
Summary
- The שיעור on מסכת מנחות דף פ״ב opens on דף פ״א עמוד ב with the משנה that לחמי תודה cannot be brought from actual חטי מעשר שני but must be brought from מעות מעשר שני, and the גמרא records a dispute whether even חטים הלקוחות במעות מעשר שני may be used. The sugya develops the derivation of תודה from שלמים through a גזירה שוה of *shem* *shem* and the phrase ובשר זבח תודת שלמיו, and it frames the debate around whether מעשר שני is ממון הדיוט or ממון גבוה and whether קדושה can take hold on money already bearing קדושת מעשר. The גמרא then establishes that כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין from a פסח-based היקש and works through רבי אלעזר and רבי עקיבא’s arguments about learning פסח דורות from פסח מצרים, including the principle אין משיבין על היקש and the concern of “double היקש.” The presentation closes with a separate derashah from זאת התורה that generalizes requirements across קרבנות, uses אברהם’s מאכלת as the מקור for סכין, and brings interpretive comments about אברהם as כהן גדול, the absence of בגדי כהונה, and why הר מוריה becomes the paradigm site for קרבנות.
- The משנה rules that when bringing קרבן תודה, one does not bring the bread from חטי מעשר שני themselves but rather from מעות מעשר שני. Rav Nachman and Rav Chisda say the restriction applies only to actual מעשר-grain, but חטים הלקוחות במעות מעשר שני may be brought. Rav Yirmiyah repeats this view to Rav Zeira, and Rav Zeira responds that even חטים הלקוחות במעות מעשר שני may not be brought and that one must use the money to buy the חלות themselves.
- Tosafos in מסכת גיטין explains that Rav Yirmiyah, though a colleague younger than Rav Zeira, calls him רבי out of respect. Rav Zeira models deference by saying ואימא טעמא דידך before ואימא טעמא דידי and first articulates the reasoning behind the other side. Rav Zeira explains the derivation chain and uses it to justify why he limits what counts as usable for תודה from מעשר-related funds.
- The גמרא derives that תודה may relate to מעשר שני by first deriving שלמים from מעשר שני via a גזירה שוה of *shem* *shem* from ואכלת שם לפני ה׳ and וזבחת שלמים ואכלת שם, then deriving תודה from שלמים because the Torah calls it שלמים in ובשר זבח תודת שלמיו. Rav Zeira’s framing applies מה שלמים אין גופם מעשר to תודה and concludes that items like חטים, which are subject to מעשר, cannot serve as the תודה’s substance even when bought with מעשר money. The שיעור raises the מפרשים’ question of אין למידין דן שאפשר משאי אפשר because שלמים are animals while חלות תודה are grain, and the אחרונים answer that since the entire permission to connect תודה to מעשר rests on learning from שלמים, the rule is applied to all aspects of תודה even where שלמים has no direct parallel.
- Rav Ami states that one who “attaches” מעות מעשר שני to שלמים does not make the money acquire קדושת שלמים because קדושת שלמים is not strong enough to displace קדושת מעשר שני. The שיעור distinguishes between using the money to buy a בהמה and then designating the animal as שלמים, which works, and attempting to place קדושת שלמים onto the money itself, which does not. The principle presented is that the Torah does not grant the ability to impose a new קדושה on something already bearing קדושה in this context.
- The גמרא challenges Rav Ami from the משנה in מסכת מעשר שני about one who buys a חיה for זבחי שלמים or buys a בהמה לבשר תאוה with מעשר money and the rule that they do not go out to חולין. The גמרא answers that the meaning is not that קדושת שלמים takes hold, but that the usual mechanism by which עור becomes חולין when one buys a proper שלמים does not apply here. Rava explains this as נעשה כלוקח שלחרישה, treating it like an improper purchase with מעשר funds that requires correction by selling and reapplying proceeds properly.
- The גמרא records that one who designates מעות מעשר שני for שלמים is a מחלוקת: רבי יוחנן says קני and רבי אלעזר says לא קני. The ggemara says that according to רבי יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט, everyone agrees the קדושת שלמים can take hold, and the dispute is aligned to רבי מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא. The צד that says לא קני relies on אין הקדש חל על הקדש, while the צד that says קני relies on the idea that using מעשר money for שלמים is כמצותיה דמי טפי because מעשר קרב לשלמים.
- A ברייתא states that one who designates מעות מעשר שני for שלמים, when redeeming them, adds two חומשין, one for הקדש and one for מעשר. The גמרא answers that this ברייתא follows רבי יהודה, for whom מעשר is ממון בעלים and therefore קדושת שלמים can attach, generating an additional חומש obligation. The sugya uses this to reinforce that the two-fifths requirement depends on the underlying ownership/קדושה model of מעשר.
- The שיעור reiterates that a חיה cannot be used as a קרבן and explains that buying a חיה with מעשר funds for “שלמים” results only in קדושת דמים for sale and repurchase of proper שלמים, while Rav Ami holds even that designation on the money is ineffective. It cites זבחים דף לד עמוד א where רבי יוחנן says bringing a חיה as a קרבן violates a מצות עשה and ריש לקיש says it is not an איסור, and רבי יוסף ענגיל in לקח טוב questions the fit with the repeated assertion that a חיה cannot be used. The אור שמח answers that ריש לקיש allows placing a חיה on the מזבח not as a קרבן but as עצים for fuel, while agreeing that it cannot be brought as a קרבן and that bringing it as a קרבן would implicate חולין בעזרה.
- A teaching derives from וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר that whatever is compared to פסח shares its rule, and since פסח is a דבר שבחובה and comes only מן החולין, so too any דבר שבחובה comes only מן החולין. The text applies this to one who says הרי עלי תודה or הרי עלי שלמים, treating the self-assumed obligation as creating a חובה that blocks using מעשר funds. The sugya adds that נסכים in all cases must come only מן החולין because they are wholly offered on the מזבח and not eaten, unlike שלמים which align with the “eating” purpose of מעשר שני.
- A pshat links כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין to אבות פרק ב משנה יג and the ברטנורא’s explanation that תפלה as קבע reflects a burdensome חובה attitude. The שיעור raises the practical question of using “מעשר money” for מתנות לאביונים on פורים and states that פוסקים rule the minimum obligation cannot be fulfilled with מעשר money. The מגן אברהם as cited by the משנה ברורה allows using מעשר money only for giving beyond the minimum obligation, since that additional giving is צדקה rather than the חיוב itself.
- A ברייתא taught by רבי אלעזר derives פסח דורות from פסח מצרים: since פסח מצרים came only מן החולין, so does פסח דורות. רבי עקיבא challenges with וכי דנים אפשר משאי אפשר because מעשר did not exist in מצרים, and he adds that פסח מצרים lacked מתן דמים ואימורים לגבי מזבח unlike פסח דורות. רבי אלעזר answers with the verse והיה כי יביאך ה׳... ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, asserting that all פסחים are treated the same, and the sugya explains the dialogue as each side arguing within the other’s assumptions and introducing פסח מדבר as a counterexample for the מזבח distinction.
- Rav Sheshet explains that רבי אלעזר’s reliance on the היקש implies אין משיבין על היקש. Rashi and other ראשונים explain that היקש is learned only through קבלה from one’s רבי, and therefore stands even against questions. The text preserves that תביתא is identified as a בית מדרש and Tosafos explains it is called תביתא because it is a place of הרבצת התורה, with an additional explanation that it resembles a חצר where תלמידים sat outside when the בית מדרש was full.
- The sugya raises the challenge וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש if פסח דורות is learned from פסח מצרים and then other קרבנות are learned from פסח דורות. The גמרא resolves that the learning is framed בכולא איתמר, treating פסח as one unified rule and then extending from פסח to other קרבנות as כחדא מילתא rather than a chain of two separate היקשים. This preserves the structure of the דרשה that grounds “חובה מן החולין” without violating the restriction on teaching via consecutive היקשים.
- The גמרא asks how רבי עקיבא knows פסח אינו בא אלא מן החולין and answers that he derives it from שמואל משמיה דרבי אלעזר from the verse זאת התורה לעולה מנחה לחטאת לאשם ולמילואים ולזבח השלמים. The sugya uses this “grouping” verse to transfer rules across קרבנות, including learning from עולה that all require כלי, and it identifies the relevant כלי as סכין. The source for עולה requiring a knife is אברהם אבינו’s מאכלת in וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו alongside ויעלהו לעולה תחת בנו.
- The presentation states that from the akeidah-based עולה model one sees that אברהם אבינו was considered a כהן and even a כהן גדול, because otherwise he would become an אונן upon harming יצחק and could not do the עבודה. The פרדס יוסף asks where the בגדי כהונה were, and the answer given is that the חיוב of בגדי כהונה applies only to one commanded to wear them and אברהם was not commanded. The text concludes that הר מוריה is the first place where a קרבן was brought and therefore becomes the model for the בית המקדש, and it adds that the מקום for קרבנות is chosen as a place of מסירת נפש, making הר מוריה fitting rather than הר סיני.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions