Menachos 78 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:11 - Introduction
01:37 - 77B
01:55 - 78A
18:36 - 78B
32:51 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- A שיעור on the סוף of דף ע״ז עמוד ב׳ through later סוגיות explains how the תורה-derived measurements and דרשות establish the flour amounts and bread types for the קרבן תודה, מילואים, and נזירות, and then moves to הלכות of when תודה breads receive קדושה during שחיטת הזבח, including where the breads must be located and whether they must be fully baked. A dispute between רבי יוחנן and ריש לקיש is applied both to תודה-breads’ proximity requirements and to the פסח prohibition of slaughtering while owning חמץ, with the גמרא explaining why both disputes are needed and bringing a ברייתא supporting רבי יוחנן. The שיעור closes with additional rules about מצה that is נא or cooked in an אלפס, and a מחלוקת about what happens if someone brings eighty breads for a תודה and how קדושת כלי שרת and a סכין relate to unintended consecration.
- A קרבן תודה consists of 40 breads, with 10 חמץ and 30 מצה, and the שיעור states that the 10 חמץ are made from 10 עשרונים and the 30 מצה are also made from 10 עשרונים. A derivation connects תודה to the שתי הלחם of שבועות, where each of the two breads is one עשרון, and the גמרא challenges why this does not imply a smaller total amount for the תודה חמץ. A drasha from the word תהיינה answers this, with רב יצחק בר אדמי (זבחים פ״ח עמוד א׳) reading תהיינה כתיב with an extra יוד, and רש״י stating the extra יוד indicates 10 עשרונים that are divided so each חלה receives one עשרון. A further challenge asks where עשרון is learned from תהיינה, and the answer is that בעשרונים דיבר הכתוב because the earlier פסוק says ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה.
- A second step learns the matching 10 עשרונים for the 30 מצה via the היקש in חלות לחם חמץ, so כנגד חמץ הוי מצה and the מצה tracks the חמץ. A difficulty is raised as וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, because the חמץ itself is learned from elsewhere, and the שיעור frames this as an attempt to extend from the “middle” learned item to another item. A resolution is offered with הימנו ודבר אחר הוא, because the ten breads aspect comes from תרומת מעשר as ten percent, while the one-עשרון-per-bread aspect comes from שתי הלחם, so the חמץ stands on two לימודים and can then support the next היקש. Another route answers even for the view that treats this as היקש by saying תביאו ריבויה הוא, so the תודה חמץ is treated as taught in a פסוק and can teach further.
- A משנה on דף פ״ח עמוד א׳ states המילואים היו באין כמצה שבתודה, meaning the מילואים bring only the three מצה-types of a תודה, namely חלות ורקיקין ורבוכה, and the חמץ is absent. A further statement says נזירות הייתה באה שתי ידות, so a נזיר at completion brings only two of those three, specifically חלות ורקיקין, ואין בה רבוכה. A calculation follows that if three types use fifteen קב of flour then each type uses five קב, so two types require ten קב, yielding נמצאו עשרה קבין ירושלמיות שהן ששה עשרונים וקביים, with the שיעור linking this to the prior explanation that each type is approximately three point three עשרונים.
- A question מנא הני מילי asks for the source that מילואים require three types, and רב חסדא בשם רב חמא בר גוריא בשם רב cites ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת, which explicitly yields חלות, and the פסוק also provides ורקיק אחד for רקיקין. A challenge from רב פפי suggests וחלת לחם שמן might refer to an oil-cake option, but the sugya shifts to a drasha of רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב טבלא from זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, which creates a היקש between חינוכו and משחו: מה המשח אותו רבוכה אף חינוכו רבוכה, establishing רבוכה for the inauguration context and thereby for מילואים.
- A ruling of רב חסדא states כהן גדול המתקרב לעבודה needs שתי עשרונות איפה, אחת למשחו ואחת לחינוכו, while מר בר רב אשי says שלש, and the שיעור reconciles this as depending on whether he already performed עבודה כשהוא כהן הדיוט. A later derivation for נזירות cites תנו רבנן שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קב ירושלמיות ולרביע שמן, and the possibility that נזיר should mirror תודה with three bread-types is rejected via תלמוד לומר מצות, with רב פפא stating that מצות excludes רבוכה because רבוכה is not described with מצות in the cited framing. A דבי רבי ישמעאל teaching frames this as מצות כלל and חלות ורקיקין פרט, producing כלל ופרט where אין בכלל אלא מה שבפרט, so חלות ורקיקין אין, אינך לא.
- A משנה (cited as דף יח עמוד ב) rules השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה does not sanctify the bread, and the שיעור explains the breads begin as קדושת דמים and become קדושת הגוף at שחיטה only if they are in proper proximity. A further rule says שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור, even if all but one are crusted, לא קדש הלחם, requiring all forty to be fully bread-status. A dispute defines חוץ לחומה: רבי יוחנן says חוץ לחומה ובית פאגי, while ריש לקיש says חוץ לחומה של עזרה and reads על as על הסמוך, and רבי יוחנן holds that even חוץ לעזרה קדוש as long as it is within ירושלים and ולא בעינן על הסמוך.
- A parallel dispute from פסחים is cited regarding השוחט את הפסח על חמץ, rooted in לא תזבח על חמץ דם זבחי, where ריש לקיש requires the חמץ to be עמו בעזרה by the שוחט, זורק, or a participant, and רבי יוחנן says liability applies even if it is not עמו בעזרה. The גמרא explains צריכא, because חמץ is an איסור that applies wherever it is owned, while the infusion of קדושה into לחם תודה may be thought to require closeness, and conversely proximity requirements for תודה do not automatically determine how far-away חמץ affects פסח. A supporting text is brought as תניא כוותיה דרבי יוחנן, phrased as והלחם חוץ לחומת בית פאגי, implying that only being outside ירושלים prevents קידוש and not merely being outside the עזרה.
- A ברייתא derives baking and timing rules from על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח, teaching that the bread is קדוש only if קרמו פניהם בתנור and only at שחיטת הזבח. A further drasha from זבח תודות teaches that if slaughtered שלא לשמן then לא קדש הלחם, requiring proper intent.
- A ברייתא states יוצא במצה נא and also יוצא במצה העשויה באלפס. A definition from רב יהודה אמר שמואל says מצה נא is any matzah that when broken does not produce חוטים נמשכים הימנה. רבא says וכן ללחם תודה, applying the same standard to the breads of the תודה. A challenge argues this is obvious because both contexts use לחם, and an answer introduces a possible distinction from the word אחד by תודה implying whole bread, yet the conclusion keeps validity as long as it is not stringy even if it is “rare.”
- An איתמר addresses תודה ששחטה על שמונים חלות, where חזקיה says קדשו ארבעים מתוך שמונים and רבי יוחנן says לא קדשו ארבעים מתוך שמונים. רבי זירא states all agree that if one explicitly says ליקדשו ארבעים מתוך שמונים then קדשו, and if one says אל יקדשו ארבעים אלא אם כן יתקדשו שמונים then לא קדשו, with the dispute limited to a סתמא case. One view reads the intent as אאחרוות קא מיכוון, while the other reads it as לקורבן גדול קא מיכוון.
- אביי says דכולי עלמא אאחרוות קא מיכוון and relocates the dispute to whether כלי שרת מקדשים שלא מדעת, focusing on whether the סכין functions like a כלי שרת for קידוש. רב פפא presents a view that everyone agrees כלי שרת מקדשים שלא מדעת and the dispute is whether a סכין counts as a כלי שרת despite lacking a תוך, and an alternative report says everyone agrees כלי שרת אין מקדש אלא מדעת with the dispute whether a סכין is stronger than a כלי שרת and can be מקדש even without a תוך.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions