Menachos Daf 79 - Impact on Lechem and Nesachim of a Pesul in the Zevach
Summary
- The shiur on מנחות דף עט explains how פסולים in the זבח of a קרבן תודה affect the קדושה of the לחמי תודה, and it presents a תנאים dispute about whether the key disputed case is בעל מום or חוץ למקומו. The Gemara tests whether קידוש הלחם necessarily tracks the rule of אם עלתה לא תרד, and it frames an אמוראים dispute about חוץ למקומו in terms of תרד versus לא תרד. The sugya then shifts to why the משנה cites איל המילואים as the bread-accompanied korban example, and it moves from לחם to נסכים, including when נסכים become sanctified, when they may be reassigned to another זבח, and how לב בית דין מתנה עליהם operates. The final משנה rules that ולד תודה, תמורת תודה, and other substitutes are offered without לחמי תודה, and a ברייתא derives the scope of what is offered and what requires לחם from the פסוקים.
- Dr. David Landrer sponsors the shiur לעילוי נשמת in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום נשמתה תעלה למעלה.
- The משנה rules that שחטה חוץ לזמנה and שחטה חוץ למקומה both קידש הלחם because the פסול arises through מחשבה at שחיטה rather than existing beforehand. The משנה rules that שחטה ונמצאת טריפה does not sanctify the bread because the animal’s defect predates the שחיטה. The משנה presents a dispute about שחטה ונמצאת בעלת מום, with רבי אליעזר saying קידש and חכמים saying לא קידש. The משנה adds that שחטה שלא לשמה prevents קידוש הלחם for תודה, and the same applies to איל המילואים and שני כבשי עצרת when they are slaughtered שלא לשמן.
- The Gemara identifies the משנה as following רבי מאיר, who locates the רבי אליעזר versus רבי יהושע dispute in the case of שחטה ונמצאת בעלת מום. The ברייתא states the rule that any פסול קודם שחיטה prevents קידוש הלחם, while a פסול that is not קודם שחיטה allows קידוש הלחם, and it lists חוץ לזמנה and חוץ למקומה as מקדש and טריפה as not מקדש. The ברייתא then records that according to רבי מאיר the dispute is specifically בעלת מום, where רבי אליעזר says קידש and רבי יהושע says לא קידש.
- Rabbi Yehuda says רבי אליעזר and רבי יהושע agree that טריפה is not מקדש and חוץ לזמנה is מקדש, and he says they also agree that בעלת מום is not מקדש. Rabbi Yehuda places their disagreement in חוץ למקומו, where רבי אליעזר says מקדש and רבי יהושע says לא קידש. Rabbi Eliezer argues that חוץ למקומו parallels חוץ לזמנו because both are פסול מחשבה, so the bread is sanctified as in חוץ לזמנו. Rabbi Yehoshua argues that חוץ למקומו parallels a פסול with no כרת, first comparing it to בעל מום and then adding that it should be judged from שלא לשמה as a פסול מחשבה with no כרת, after which רבי אליעזר is silent.
- The Gemara asks why רבי אליעזר according to רבי מאיר treats נמצא בעל מום differently from נמצא טריפה despite both being defects that predate שחיטה. The Gemara answers that the case is דוקין שבעין and it assumes רבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו, so the זבח retains enough standing that the bread becomes קדוש. The opposing view says that רבי עקיבא’s rule about leaving such a פסול on the מזבח applies only to פסולו דגופיה and does not extend to generating קדושת לחם, so בעל מום remains לא קידש.
- The Gemara states that חטאת ששחטה חוץ לזמנו is אם עלתה לא תרד, and it presents an אמוראים dispute about חוץ למקומו, with רבא saying תרד and רבה saying לא תרד. One report links רבא to רבי יהושע and רבה to רבי אליעזר, and it says רבה retracts because רבי אליעזר retracts to רבי יהושע. Another report says that even though רבי אליעזר concedes regarding קידוש הלחם, רבה does not concede regarding תרד/לא תרד because the two issues are not dependent, and it grounds רבה’s לא תרד in learning from שלא לשמה, where אם עלה לא תרד.
- Rav Pappa questions why the משנה cites איל המילואים, a one-time historical korban, instead of the more common איל נזיר. The Gemara answers that the תנא chooses עיקרא מילתא, treating איל המילואים as the primary source-pattern for a זבח brought with לחם. Rashi adds that איל המילואים and כבשי עצרת relate to ציבור, while איל נזיר is a קרבן יחיד.
- The משנה rules that if נסכים were sanctified in a כלי שרת and the זבח is later found פסול, then if another זבח is available they are offered with it, and if not they become פסול בלינה. Ze’iri says אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, deriving it from the phrase זבח ונסכים. The Gemara reconciles this by saying the זבח became פסול at זריקה rather than at שחיטה, so the שחיטה could still have been what sanctified the נסכים.
- The Gemara ties Ze’iri’s view to רבי דאמר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה, so שחיטה alone can effect the relevant sanctification. The Gemara also says even רבי אלעזר ברבי שמעון can fit, where the case is שקיבל דמן בכוס ונשפך, and רבי אלעזר ברבי שמעון follows רבי שמעון that כל העומד לזרוק כזרוק דמי. The result is that the situation counts as effectively ready-for-זריקה, allowing the sanctification mechanism to operate despite the spill.
- The Gemara challenges repurposing by citing רב חסדא that שמן designated for one מנחה is פסול for another. Rabbi Yannai answers that לב בית דין מתנה עליהם: if the נסכים are needed they serve their original purpose, and if not they are redirected to another זבח, while שמן is different because it is intrinsic to the מנחה itself. The Gemara asks why the תנאי does not release the נסכים to חולין to avoid לינה, and it answers with a גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. The Gemara then worries that people might also generalize permissive repurposing, and it answers with מתיא בן יהודה that the repurposing is done only when another זבח is already זבוח at that time so observers can assume the נסכים were designated for that second korban.
- The Gemara asks why the משנה does not explicitly distinguish between whether a replacement זבח was already slaughtered at the time of the פסול. The Gemara concludes that this is indeed the intent: when a זבח זבוח is present at that moment, the נסכים are offered with it, and when not, they are treated as inevitably heading to פסול and become פסולין like לינה. The sugya emphasizes that otherwise people could infer an unconditioned right to repurpose designated נסכים.
- The Gemara cites רבי יוחנן that תמידין שלא הוצרכו לציבור are not redeemed while unblemished according to רבי שמעון, whereas חכמים allow redeeming תמימים. The Gemara answers that the תמידין case is different because there is תקנתא בראייה, letting them graze until they develop a מום, so a בית דין תנאי is unnecessary there. The Gemara implies לב בית דין מתנה on items like נסכים operates where the alternative is loss through פסול such as לינה.
- The משנה rules that ולד תודה, תמורתה, and a replacement where the original was lost and then found, are offered without לחם. The משנה derives it from והקריב על זבח התודה, teaching that the תודה itself requires לחם and not its ולד, חליפין, or תמורה. The ברייתא derives that when the first תודה was lost and another was set aside and the first is later found, either one may be offered with its bread from התודה יקריב, while יקריבנו limits bread-obligation to one and not two. The ברייתא then includes ולדות וחליפות ותמורות for offering from אם על תודה, but excludes them from requiring bread from והקריב על זבח התודה, reiterating that only the original תודה is טעונה לחם.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions