Menachos 79 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:11 - 78B
06:58 - 79A
25:07 - 79B
34:53 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- Good morning רבותי! The speaker learns a brand new משנה on דף עח עמוד ב about קרבן תודה and when its accompanying breads become קודש, distinguishing between פסול created by מחשבה during שחיטה and פסול that exists in the animal beforehand. The sugya then frames the משנה through תנאים including רבי מאיר and רבי יהודה, develops the comparisons of חוץ לזמנו and חוץ למקומו through רבי אלעזר and רבי יהושע, and applies the outcome to whether an offering “if it goes on the מזבח” comes off. The narrative continues with rules for נסכים that were placed in a כלי שרת when the זבח turns out פסול, the mechanism of לב בית דין מתנה עליהם, and the limits of transferring sanctified items such as oil. The section concludes with a new משנה that ולד תודה, תמורה, and a found תודה after replacement are not טעונה לחם, anchored in repeated דרשות of “התודה יקריב.”
- Good morning רבותי! The speaker says לעילוי נשמת אמי מורתי רות בת מרדכי and announces they are holding on דף עח עמוד ב towards the bottom at a brand new משנה.
- The משנה states that by קרבן תודה, if it is שחטו חוץ לזמנו וחוץ למקומו the breads become קודש, and the speaker explains חוץ לזמנו as worse than חוץ למקומו because חוץ לזמנו creates פיגול with חיוב כרת when eaten. The speaker illustrates חוץ לזמנו with a case where the כהן intends to eat the קרבן at a later ברית, the plan changes, and he eats immediately, yet the prior מחשבה renders it פיגול. The speaker explains that even though the מחשבה is wrong, the שחיטה is valid enough to generate פיגול, and therefore the 40 loaves that come with the תודה become קודש.
- The משנה rules that if שחטו ונמצא טריפה, לא קדש הלחם, because at the time of שחיטה there was no valid animal and therefore no effective שחיטה to sanctify the breads. The speaker states that if the bread is not קודש it remains חולין, then asks whether the 30 מצה loaves could be used for פסח night and answers no because they were not made לשם מצה but לשם תודה. The speaker adds that if a vendor sells these מצות in front of the בית המקדש with awareness that he likely will not sell everything, then he has כוונה for מצה as well and may sell it as מצה.
- The משנה presents שחטו ונמצא בעל מום with a מחלוקת, with רבי אלעזר אומר קודש and וחכמים אומרים לא קודש, and the speaker frames the case as the smallest מום such as דוק שבעין, cataract. The speaker then cites the continuation that if שחטה שלא לשמה, and likewise איל המילואים and שני כבשי עצרת that are slaughtered שלא לשמן, לא קדש הלחם.
- The גמרא states מתניתין מני? רבי מאיר and brings a ברייתא: כל שפסולו קודם שחיטה לא קדש הלחם and פסולו אחר שחיטה קדש הלחם. The text applies this to rule that שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם, while שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. The ברייתא then records the בעל מום dispute within רבי מאיר: רבי אליעזר אומר קודש, רבי יהושע אומר לא קודש, דברי רבי מאיר.
- אמר רבי יהודה states that there is no dispute that טריפה yields שלא קודש and חוץ לזמנו yields קודש. The text states that רבי יהודה holds everyone agrees that by בעל מום there is no קדושה on the bread, and that the actual מחלוקת is on חוץ למקומו. The text sets the alignment as follows: according to רבי יהודה, רבי אליעזר says קודש and רבי יהושע says לא קודש regarding חוץ למקומו.
- רבי אלעזר argues that since חוץ לזמנו is פסול and חוץ למקומו is פסול, מה חוץ לזמנו קודש אף חוץ למקומו קודש. רבי יהושע argues that since חוץ למקומו is פסול and בעל מום is פסול, מה בעל מום לא קדש אף חוץ למקומו לא קדש. רבי אלעזר proposes deciding based on similarity, begins by arguing that חוץ לזמנו and חוץ למקומו are פסול מחשבה while בעל מום is פסול הגוף, and רבי יהושע responds that חוץ למקומו and בעל מום are פסול שאין בו כרת while חוץ לזמנו has כרת. The text also brings a further line that ties the analysis to שלא לשמו as פסול מחשבה ואין בו כרת, and it concludes ושתק רבי אלעזר, accepting רבי יהושע’s comparison so that חוץ למקומו follows בעל מום and the bread is not קדוש, while חוץ לזמנו makes the bread קדוש.
- The גמרא asks why טריפה is פסולו קודם שחיטה while בעל מום appears the same, and answers that the case is בדוקין שבעין, cataract. The text ties this to ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו, presenting that such a פסול has a level of standing on the מזבח if it went up. The text then states that this limited status applies to the animal but not to confer קדושה ללחם.
- The גמרא states איתמר: חטאת ששחטה חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד, and for חוץ למקומה it records רבא אמר תרד, רבה אמר לא תרד. The text explains רבא כרבי יהושע and רבה כרבי אליעזר, mapping the question to whether חוץ למקומו is treated like בעל מום (תרד) or like חוץ לזמנו (לא תרד). The גמרא reports והדר ביה רבה לגבי דרבא and connects it to והדר ביה רבי אליעזר לגבי דרבי יהושע, and then brings איכא דאמרי that even though רבי אלעזר retracts, רבה does not retract because over there the winning argument invoked learning from שלא לשמו, while here learning from שלא לשמו would yield אם עלה לא תרד.
- On the clause of שחטו שלא לשמה, אמר רב פפא asks why the משנה uses איל מילואים rather than the more common איל נזיר. The גמרא answers that ותנא דידן עיקר מילתא נקט because איל מילואים is the first historical case of a קרבן with bread and sets the foundational principle.
- A new משנה states הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול, אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה. אמר זעירי rules אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח, deriving it from זבח ונסכים, and the גמרא challenges from the משנה’s wording until it answers לא דפסל בזריקה, establishing that the שחיטה succeeded and the later failure occurred at זריקה. The text attributes the model to כרבי דאמר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה, and it further fits even רבי אלעזר ברבי שמעון by specifying כגון שקיבל דמו בכוס ונשפך together with the principle quoted as רבי אלעזר ורבי שמעון סבירא להו כוותיה דאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי.
- The גמרא returns to אם יש זבח אחר יקרבו עמו and challenges from רב חסדא that שמן שפישש לשום מנחה זו פסול לשום מנחה אחרת. אמר רב ינאי answers לב בית דין מתנה עליהם: if the designated use is needed it is used, and if not it becomes for another זבח. The גמרא distinguishes oil because שמן גופא דמנחה היא and raises a concern that a broader תנאי could lead to people saying מוציאין מכלי שרת לחול, then parallels the concern back to נסכים. The גמרא brings a teaching of מתיא בן יהודה limiting permissibility to a case כגון שהיה זבח זבוח באותה שעה, and it explains that where there is no such second זבח ready, the status is treated as נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולים.
- The גמרא asks whether רבי שמעון accepts לב בית דין מתנה עליהם and cites רבי יוחנן about תמידים שלא הוצרכו לציבור, where לדברי רבי שמעון אין נפדין תמימים and לדברי חכמים נפדין תמימים. The גמרא answers that the tamid case is different because שאני התם דאיכא תקנתא בריה, since the animals can be placed to develop a מום and then redeemed, while by נסכים there is no comparable remedy.
- A concluding משנה rules that ולד תודה, תמורה, and a case where one was הפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה are אינה טעונה לחם, with the verse שנאמר והקריב על זבח התודה establishing that only the תודה itself is טעונה לחם. A ברייתא derives from repeated language תודה יקריב and יקריבנו that one of the two may be brought with bread, אחד ולא שנים, while the others are still included for הקרבה through עם על תודה. The text closes with the formulation התודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונה לחם and ends with a farewell and an appeal to sponsor a שיעור at mdysponsor.com or sponsor@mdy.org.il.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions