Menachos Daf 80 - Replacement Todah
Summary
- The שיעור on מנחות דף פ׳ begins from דף ע״ט עמוד ב׳ and frames a sequence of סוגיות about when a קרבן תודה requires לחם, especially in edge cases of חליפין, ולדות, and timing relative to כפרה. The גמרא identifies רבי יוחנן’s חידוש as applying specifically to ולד תודת חובה, ties it to the principle אדם מתכפר בשבח הקדש, and then contrasts that with שמואל’s כלל that aligns תודה-without-לחם to cases parallel to חטאות המתות. The שיעור then presents two הלכתic distinctions between זבח תודה and לחמי תודה regarding loss and leftover funds, develops a מחלוקת אביי ורבא in a three-animal chain of replacements and applies it to חטאת, and ends with a ברייתא about תודה שנתערבה בתמורתה where one dies and the survivor is said to have אין לו תקנה, setting up challenges that continue to the next דף.
- The שיעור is sponsored by Dr. David Lander and his wife and children לעילוי נשמת his mother גילדה בת שמחה עליה השלום, with a ברכה that the נשמה should have an עלייה. The learning begins three lines from the bottom of דף ע״ט עמוד ב׳ at שלח רב חנינא משמיה דרבי יוחנן.
- Rabbi Ḥanina reports in the name of רבי יוחנן that the משנה’s exemption from לחם applies only לאחר כפרה, but לפני כפרה the cases require לחם. Rav Amram asks which case in the משנה fits this, rejects חליפי תודת חובה because the ברייתא already states that whichever one is offered first is brought ולחמו עמה and that only one of the pair ultimately gets לחם, and rejects חליפי תודת נדבה because in that case both לפני כפרה and לאחר כפרה require לחם since מרבה בתודות הוא. The גמרא rejects ולד תודת נדבה because it is מותר דתודה and therefore never requires לחם, and settles on ולד תודת חובה as the case where לפני כפרה טעונה לחם and לאחר כפרה אין טעונה לחם. The גמרא explains that רבי יוחנן teaches דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש, and the same analysis is attributed to אביי as well.
- Rav Yitzḥak bar Yosef quotes רבי יוחנן explicitly that חליפי תודת נדבה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונה לחם because מרבה בתודות הוא. Rabbi Yoḥanan states that ולד תודת נדבה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעונה לחם because מותר דתודה הוא. Rabbi Yoḥanan states that ולד תודת חובה לפני כפרה טעונה לחם ולאחר כפרה אין טעונה לחם, matching the conclusion that the before/after distinction applies uniquely to ולד תודת חובה.
- The שיעור defines תודת נדבה as הרי זו and תודת חובה as הרי עלי, where the obligation rests on the person rather than the animal. The discussion broadens to whether there is a חיוב to bring a קרבן תודה and whether there is a חיוב to say ברכת הגומל for the ד׳ שצריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, and מי שהיה חבוש בבית האסורים and was released. The לבוש is cited that דוד המלך commands in תהלים מזמור ק״ז, starting הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, implying a חיוב מדברי קבלה to say *ha-gomel*, while the פרי מגדים brings a ראיה from the גמרא and the רמב״ם that bringing a קרבן on a נס is not a חיוב מן התורה and interprets Rashi’s “חובה” as possibly מדרבנן, though he still treats it as having weight as דברי קבלה. The בית יוסף (אורח חיים סימן תרפ״ו) is cited בשם בעל המאור that דברי קבלה have a דין of דברי תורה, and the פרי מגדים derives that ספק דברי קבלה is like ספק דאורייתא and therefore someone מסופק about *ha-gomel* should repeat without שם ומלכות because the core הודאה is מעכב rather than the formal ברכה. The שדי חמד is cited about whether the פסוקים in תהלים generate a חיוב to bring a תודה or only רשות, and שבט הלוי (רב ואזנר) is cited that many גאונים missed a רש״י מכתב יד in this סוגיא where רש״י gives a second פירוש that תודת חובה refers to ארבעה שצריכים להודות, leading שיטה מקובצת בשם תוספות to challenge how one can be חייב a תודה without saying הרי עלי. The שיעור states that most ראשונים assume there is no חיוב to bring a קרבן תודה absent self-obligation, while maintaining that there is a חיוב of *ha-gomel*, and that Rashi’s wording suggests a possible חיוב to bring a תודה according to one לישנא.
- Shmuel states that כל שבחטאת מתה בתודה אין טעון לחם and also formulates כל שבחטאת רועה בתודה טעון לחם. Rav Amram challenges from a ברייתא deriving from יקריבנו that if one designated a תודה, lost it, separated another, and found the first, either may be offered with bread, but after one is offered the second is excluded from bread by the מיעוט of יקריבנו. The challenge notes that the parallel חטאת case is רועה according to the חכמים when found before כפרה, creating a contradiction to Shmuel’s claimed mapping. The גמרא answers that Shmuel can be aligned either with רבי, and then searches for a case of רועה for רבי via רבי אושעיא’s case of two חטאות separated לאחריות where one is used and the other רועה, but then observes that the תודה parallel in that configuration is not טעונה לחם, collapsing the two-sided rule. The גמרא then aligns Shmuel with רבי שמעון and concludes that Shmuel effectively states only one principle, that any case of חטאת מתה maps to תודה without bread, and the supposed רועה-correspondence is not maintained. The גמרא identifies Shmuel’s חידוש as לאפוקי מדרבי יוחנן by rejecting אדם מתכפר בשבח הקדש, so that even ולד תודת חובה is treated as paralleling ולד חטאת among חטאות המתות and therefore does not require לחם even לפני כפרה.
- Rabbi Abba rules that if one says זו תודה וזו לחמה and the bread is lost, he brings other bread, but if the תודה is lost, he does not bring another תודה. The reason is that לחם בגלל תודה and אין תודה בגלל לחם, so the bread is subordinate to the sacrifice rather than vice versa, and the שפת אמת is cited that a parallel sugya in פסחים frames the issue as whether the remaining item can be paired with another sacrifice rather than whether there is a חיוב replacement, creating a difference in how the case is understood. Rava rules that if one separated money for the תודה and had leftover, he uses it for bread, but if he separated money for the bread and had leftover, he does not use it for a תודה. The גמרא rejects the idea that this is simply because Rav Kahana says לחמי תודה are called תודה from והקריב על זבח התודה חלות מצות, and instead explains that לחם איקרי תודה but תודה לא איקרי לחם, so leftover “תודה-money” can fund bread but leftover “bread-money” cannot fund the sacrifice.
- Rava rules that if one separated a תודה, lost it, replaced it, lost the replacement, replaced again, and then found the first two so that all three stand, the bread obligation depends on which one is offered first. Rava holds that if he is נתכפר בראשונה then שניה אינה טעונה לחם but שלישית טעונה לחם, if he is נתכפר בשלישית then שניה אינה טעונה לחם but ראשונה טעונה לחם, and if he is נתכפר באמצעית then שתיהן אינן טעונות לחם. The חזון איש is cited as asking why the third should ever require bread and answering that every תודה requires bread by default and only the category חליפי תודה creates an exemption, which attaches only to the direct replacement and not to later links in the chain. Abaye disagrees and holds that even if he is נתכפר באחת מהן the other two do not require bread because כולן חליפין דהדדי נינהו and only the one offered first is brought with bread.
- Rabbi Zeira states וכן לעניין חטאות and applies Rava’s structure to a chain of three חטאות created by sequential loss and replacement. Rabbi Zeira rules that if he is נתכפר בראשונה then שניה תמות and שלישית תרעה, if he is נתכפר בשלישית then שניה תמות and בראשונה תרעה, and if he is נתכפר באמצעית then שתיהן ימותו. Abaye applies his own logic and says that whichever one is used, the other two die because כולן חליפין דהדדי נינהו. The גמרא clarifies that the novelty is needed because in תודה one could have thought the third defaults to a voluntary offering through מרבה בתודות הוא, while in חטאת there is no concept of volunteering extra offerings through “מרבה בחטאות,” and the conclusion still treats the third as not a מותר חטאת when it is only חליפי חליפין, leaving it to graze rather than die in Rabbi Zeira’s/Rava’s framework.
- Rav Ḥiyya teaches that if a תודה becomes mixed with its תמורה and one of them dies, the remaining animal has אין לה תקנה because one cannot determine whether it requires bread as an original תודה or does not require bread as a תמורה. The גמרא initially suggests that if the owner said הרי עלי he should bring another animal and bread and stipulate that if the survivor is תמורה then the new animal and bread fulfill his obligation, and if the survivor is the original תודה then the bread attaches to it and the new animal serves only as אחריות, allowing both animals to be brought without creating a second bread-obligation. The גמרא answers that the case is where he said הרי זו and therefore he is not חייב באחריותה, so he cannot create an אחריות structure to resolve the ספק, and the סימן לימודי מדות עלו בבבא introduces further upcoming אמoraic challenges to the claim of אין לו תקנה that continue into the next דף.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions