Menachos 82
Summary
- The text opens with the learning of דף עמוד פב beginning at אמר רב אמי and a sponsorship לעלוי נשמת מרים שרה בת יעקב משה הירניש. It presents רב אמי’s ruling that designating *ma‘aser sheni* money for a *shelamim* does not create *kedushat shelamim*, challenges that ruling from a משנה, and resolves the challenge by redefining the משנה’s phrase about the hide not becoming *ḥullin*. It then records a מחלוקת between רבי יוחנן and ריש לקיש and frames it through רבי יהודה’s view that *ma‘aser* is *mammon hedyot* and רבי מאיר’s view that it is *mammon gavoha*, while a ברייתא about adding two חומשים is attributed specifically to רבי יהודה. The text moves to a דרשה from “צאן ובקר” that obligates bringing obligatory offerings such as תודה, שלמים, and נסכים only from *ḥullin*, then debates how the פסח itself is known to require *ḥullin* through an exchange between רבי אליעזר and רבי עקיבא, the rule of אין משיבין על ההיקש, and the issue of whether a matter learned by *hekesh* can teach by *hekesh*. It closes by beginning שמואל’s ברייתא expounding “זאת התורה” to derive laws such as slaughtering an עולה with a knife and limiting the eating of זבחי שלמי ציבור to male כהנים, and it stops mid-brייתא to continue the next day.
- Shalom to all introduces the learning of today’s דף as עמוד פב starting about the ninth line with the words אמר רב אמי. Today's דף is sponsored לעלוי נשמת מרים שרה בת יעקב משה הירניש, and the נשמה should have an עליה. The learning proceeds into the topic of *ma‘aser sheni*.
- Rav Ami states that המתפיס מעות מעשר שני לשלמים לא קנו שלמים, and the act is explained as declaring that *ma‘aser sheni* money in ירושלים will be for a *shelamim* without purchasing an animal. The גמרא asks whether the reason is that *kedushat shelamim* cannot take effect on the existing קדושה of *ma‘aser sheni* money. A משנה is brought where one buys a חיה for זבחי שלמים or a בהמה for בשר תאוה using *ma‘aser sheni* money and the ruling is לא יצא עור לחולין, implying the hide does not become *ḥullin* when the purchase is done improperly.
- The text infers that לא יצא עור לחולין could indicate that the animal acquired *kedushat shelamim*, which would contradict Rav Ami, especially because a חיה would be treated as *kedushat damim* rather than *kedushat ha-guf*. The גמרא answers that it is already stated about that משנה that Rav says לא קנו שלמים, and it explains “לא יצא עור לחולין” as אינה בתורת יציאה לעור לחולין because the item never became קדש in the first place. Rav likens it to buying a שור לחרישה with *ma‘aser sheni* money, where the misuse prevents any קדושה of that intended category from taking effect.
- An איתמר records that for המתפיס מעות מעשר שני לשלמים, רבי יוחנן says קנו and ריש לקיש says לא קנו. The text says that according to רבי יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא, everyone agrees דקנו because the money is treated as the owner’s and can accept *kedushat shelamim*. The מחלוקת is placed אליבא דרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא, where the view of לא קנו aligns with רבי מאיר’s elevated status of the money, while the view of קנו argues that since *ma‘aser* is meant to be used for *shelamim*, a verbal designation can still be תופס that קדושה.
- A ברייתא teaches that one who designates *ma‘aser sheni* money for *shelamim* adds two חומשין when redeeming, אחד להקדש ואחד למעשר, reflecting both *hekdesh* and *ma‘aser* redemption additions. The גמרא rejects using this as a proof against the רבי מאיר side by stating that the ברייתא is not דברי הכל and identifying it as רבי יהודה היא.
- A משנה teaches that one who says הרי עלי תודה may bring it only מן החולין, derived from the פסוק “וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר.” The text asks why “בקר” appears when פסח comes only מן הכבשים ומן העזים, and it answers that the phrase creates a comparison between פסח and other offerings from צאן ובקר. The דרשה concludes that just as פסח is דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין, so too every דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, and therefore one who says הרי עלי תודה or הרי עלי שלמים must bring them only מן החולין, and נסכים בכל מקום also come only מן החולין.
- The גמרא asks ופסח גופיה מנלן and cites a ברייתא where רבי אליעזר derives פסח לדורות from פסח מצרים, asserting that just as פסח מצרים did not come אלא מן החולין, so too פסח לדורות does not come אלא מן החולין. רבי עקיבא challenges with וכי דנים אפשר משאי אפשר because פסח מצרים could not have been from *ma‘aser* since there were no מעשרות then, and רבי אליעזר answers that despite the אי אפשר it is still a ראיה גדולה ונלמד ממנה. רבי עקיבא then raises a second objection that פסח מצרים lacked מתן דמים ואימורים לגבי מזבח while פסח לדורות requires them, and רבי אליעזר answers from “ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה” that all עבודות of that month are like that model.
- The גמרא asks why רבי עקיבא does not remain with the first objection if he holds אין דנים אפשר משאי אפשר, and it answers that לדבריו דרבי אליעזר קאמר, with רבי עקיבא stating his own rule while also challenging within רבי אליעזר’s premise. The גמרא then asks why רבי אליעזר does not answer simply פסח מדבר יוכיח, and it answers that לדבריו דרבי עקיבא קאמר ליה, with רבי אליעזר indicating that he could answer with פסח מדבר for the פירכא yet also provides “ועבדת” even on רבי עקיבא’s terms. Rav Sheshet explains that the remaining challenge falls away because אין משיבין על ההיקש, so once the derivation rests on *hekesh* one cannot refute it.
- In תרביצא, the question is raised whether דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, since תודה is learned from פסח and פסח דורות is learned from פסח מצרים. The גמרא answers that לא, בכללא איתמר and that פסח כולי חדא מלתא היא, treating פסח as one category so the derivation is not framed as a double *hekesh*.
- The text then asks how רבי עקיבא knows פסח דאינו בא אלא מן החולין and answers that he derives it from what שמואל said משום רבי אלעזר, introducing a long ברייתא from “זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים.” The exposition derives that just as an עולה requires a כלי, so too other offerings require a כלי, and it specifies that the כלי is a knife rather than a מזרק, proving the knife requirement for עולה from “ויקח את המאכלת” in the עקידה where יצחק is treated as an עולה. The exposition then treats מנחה as teaching that certain קדשים are eaten only by זכרי כהונה, rejects applying it to חטאת ואשם because that is explicit, and identifies the point as a תנאי dispute about whether זבחי שלמי ציבור are learned from “כל זכר יאכל אתו” or from מנחה, and the session ends before reaching the promised proof for פסח.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions