Menachos 84
Summary
- The text opens with the sponsorship note לעילוי נשמת מרשם שר בת יעקב משה הורניש ע״ה אמא שתהא לה עליה and moves into the Sugya of the הקרבן עומר on מנחות דף פ״ד from תנן התם, explaining how שומרי ספיחים בשביעית are paid from תרומת הלשכה so that the ציבור can secure the grain needed for the עומר and שתי הלחם despite שמיטה produce being הפקר. The Gemara challenges how שמיטה produce can be burned when the Torah says לאכלה ולא לשריפה, and it answers that the Torah requires the עומר לדורותיכם and must be brought from fresh grain, with רבי יוחנן and רבי אלעזר giving different derivations for why last year’s crop is invalid. The Sugya then turns to the rules of בכורים from the שבעת המינים and whether inferior produce confers קדושה, presenting disputes among אמוראים and conflicting ברייתות about items grown on a roof, in a ruin, in a pot, or on a ship. The section concludes with the saying about אפריים and משה רבינו’s reply to יוחנא וממרא that excellence belongs in the place of excellence.
- The Gemara cites a משנה in שקלים that שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכר מתרומת הלשכה. The text explains that שמיטה produce is הפקר, so without guarding the barley and wheat for the עומר and שתי הלחם anyone could take it, and the guards therefore receive payment from the מחצית השקל funds used for קרבנות ציבור.
- רמי בר חמא challenges רב חסדא by contrasting the משנה with the פסוק לאכלה, expounded as ולא לשריפה, since the עומר involves burning the קומץ on the מזבח. רב חסדא answers that the Torah commands the עומר לדורותיכם and it cannot be cancelled. The challenge shifts to using last year’s grain, and the answer is that the עומר must be כרמל, meaning fresh and plump, and the פסוק כרמל תקריב requires כרמל בשעת הקרבה.
- The Gemara records that רבי יוחנן derives from כרמל תקריב that the offering must be brought as כרמל and thus cannot use last year’s crop. רבי אלעזר derives from ראשית קצירכם that it must be the first of the harvest and not the end, giving a different basis for requiring current-year grain. רבא brings a teaching on ואם תקריב מנחת בכורים that identifies the verse as מנחת העומר, with רבי אלעזר proving it comes מן השעורים by the אביב comparison from מצרים to לדורות, and רבי עקיבא proving it by aligning ציבור obligations with יחיד obligations and by preserving that שתי הלחם remains בכורים of wheat. The conclusion presented is that the requirement is משום בכורים, supporting רבי אלעזר and refuting רבי יוחנן’s framing.
- A משנה is brought that אין מביאים בכורים חוץ משבעת המינים and that one does not bring from dates of the mountains or fruits of the valleys, and אם הביאו לא קידש. A lengthy ברייתא about שתי הלחם as קרבן ראשית and מנחה חדשה establishes that the עומר is the “new” of barley via the doubled word חדשה and that שתי הלחם precedes ביכורים, including cases of spontaneous growth and growth in unusual places such as בשדה, on a גג, in a חורבה, in an עציץ, or on a ספינה, and it also precedes נסכים ופירות האילן by linking ביכורי מעשיך to אספך את מעשיך מן השדה. The Gemara challenges עולא from this material and answers that the ending is redirected from בכורים to מנחות, with רב ששת splitting the verse into כאן בביכורים כאן במנחות, and רב אשי reading the latter clause as referring to לחמי תודה that can be eaten by all טהור בביתך.
- The Gemara states a dispute where רבי יוחנן holds אם הביא לא קדש for inferior בכורים, while ריש לקיש holds אם הביא קדש as נעשה ככחוש בקדשים. רבי אלעזר attributes רבי יוחנן’s rationale to a דרשה from מראשית ולא כל ראשית and מארצך ולא כל ארצך, limiting both species and locations for valid בכורים, while ריש לקיש uses מארצך for a שבח ארץ comparison via רבן גמליאל בר רבי. Two ברייתות conflict over produce grown on a roof, in a ruin, in a pot, or on a ship as מביא וקורא versus מביא ואינו קורא, and the text reconciles them for ריש לקיש by distinguishing גג דמערה versus גג דבית, חורבה עבודה versus חורבה שאינה עבודה, עציץ נקוב versus שאינו נקוב, and ספינה של חרס versus ספינה של עץ. For רבי יוחנן the resolution is תנאי היא, with a third ברייתא stating that roof and ruin are מביא וקורא while pot and ship are אינו מביא כל עיקר.
- The text returns to the idea that the עומר and שתי הלחם must come מן המובחר and references אפריים as a place of especially choice grain. It quotes יוחנא וממרא telling משה, תבן אתה מכניס לעפריים?, portraying מצרים as the place of master magicians and challenging the purpose of bringing wonders there. משה answers with the proverb למתא ירקא ירקא שקיל, meaning that produce is weighed and valued precisely in the place known for that produce, and he therefore brings his אותות ומופתים specifically to מצרים.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions