Menachos 83
Summary
- Today’s learning continues in מנחות דף מ״ג at the end of פרק התודה on פ״ב עמוד ב׳, where the ברייתא is used to establish רבי עקיבא’s מקור for the principle that כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, after rejecting the משנה’s derivation from וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר because אין דנים אפשר משאי אפשר. The שיעור walks through the ברייתא’s chain of דרשות from זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים, including the need for a סכין in שחיטה and major ראשונים on whether that requirement is לכתחילה or even בדיעבד, the rules of אכילת קדשי קדשים by זכרי כהונה with a מנחת חינוך and חתם סופר framing, and the halachic mechanics of קדושה via בליעה with links to יורה דעה סימן צ״א. The core payoff is רבי עקיבא’s לימוד that חטאת is brought מן החולין based on והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, and that this extends to all חובה offerings, while the appended claims about ביום and בידו הימנית are classified as כדי נסבה with separate true sources. The sugya then explains what רבי עקיבא does with the פסח verse by using it to prove מותר הפסח שקרב שלמים, requiring three פסוקים for three distinct cases, and the learning closes by beginning פרק כל קרבנות הציבור, defining which offerings may come from חוץ לארץ and from חדש/ישן, and presenting a תנאic dispute about whether עומר and שתי הלחם from ישן are כשרים בדיעבד.
- Today’s sugya seeks רבי עקיבא’s source for כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין after he rejects the משנה’s לימוד from וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר on the ground of אין דנים אפשר משאי אפשר. The ברייתא eventually provides רבי עקיבא’s derivation by comparing obligatory offerings to חטאת, which is defined as requiring חולין funds, and then extending that rule to all חובה קרבנות.
- The ברייתא derives multiple הלכות by comparing all the korban categories listed in זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. The first comparison teaches that just as עולה requires a כלי, so too all korbanot require a כלי, and the gemara clarifies that this refers to a סכין rather than a מזרק because other sources already establish כלי usage for receiving blood. The source that עולה requires a סכין is taken from the עקידה verse וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, together with ויעלהו לעולה תחת בנו.
- The שיעור brings תוספות at the beginning of איזהו מקומן in זבחים דף מ״ז עמוד א׳ citing רבנו אפרים, who infers from the משנה’s phrasing that שחיטה does not require a סכין, and uses the חולין דף ג׳ case of קרומית של קנה to support that reading. The שיעור presents תוספות’ rebuttal from the end of פרק התודה and explains that the קרומית של קנה can mean a reed fashioned into a כלי, showing the חידוש is that metal is not required. The רמב״ם in הלכות מעשה קרבנות is quoted as holding לכתחילה only a סכין מכלי שרת is used, but בדיעבד שחיטה with any instrument valid for חולין, even קרומית של קנה, is כשר. The ריטב״א on חולין דף ג׳ is cited as introducing a distinction between a full כלי שרת and a כלי שרת במקצת for שחיטה, since שחיטה does not complete קדושת הדם until קבלה.
- The ברייתא initially derives from מנחה that קדשי קדשים are eaten only by זכרי כהונה, and the gemara notes that there are alternative פסוקים in במדבר that can serve as sources for חטאת, אשם, and זבחי שלמי ציבור, making the attribution a תנאי dispute. The שיעור cites the מנחת חינוך’s חידוש about קטנים eating שירי מנחות, framing it as a system where each כהן must eat a כזית for the מצוה, and remaining portions function to prevent נותר and can be given to קטנים. The שיעור also recalls a broader framing attributed to the חתם סופר and stated explicitly by the בית לוי that for most korbanot the mitzvah is that the חפצא be eaten rather than that a specific person must eat, with קרבן פסח treated as the standout case.
- The ברייתא teaches that חטאת is מקדשה בבלוע, based on כל אשר יגע בבשרה and the דרשה of אשר יבלע בבשרה, so a piece of another korban that absorbs taste is treated with the חומר of חטאת, such as the shorter time window of אכילה. The שיעור connects this to the practical halachic framework of absorption in יורה דעה סימן צ״א, emphasizing that immediate בליעה depends on heat, with exceptions like כבוש כמבושל. The שיעור cites rulings about cold-on-cold requiring washing, the effect of שמן and מפעפע, and the one-hot-one-cold dispute framed as תתאה גבר or עילאה גבר, with the accepted ruling as תתאה גבר and its codification in שולחן ערוך and ש״ך. The שיעור briefly links this background to the conceptual inquiry of היתר מצטרף לאיסור as discussed by קובץ שיעורים (רב אלחנן וסרמן) סימן קע״ד, without treating it as the gemara’s direct topic.
- The ברייתא derives from אשם that שפיר ושליא are not קדוש, and generalizes that rule to other korbanot, adopting the premise that ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים. The שיעור explains that the ברייתא is operating with the assumption that one may learn אפשר from אי אפשר, aligning with רבי אליעזר’s position from the prior day’s dispute.
- The ברייתא derives from מילואים that מותריהן are burned while בעלי חיים are not burned, with the שיעור noting a textual adjustment recorded by the ב״ח. The learning frames this as the general דין of נותר requiring שריפה for what remains after the permitted time.
- The ברייתא derives from שלמים that offerings can be מפגלין ומתפגלין, and the שיעור ties this to the rule that only a דבר שיש לו מתירים is subject to פיגול. The שיעור states that blood is a דבר שאין לו מתירים because it functions as a מתיר and therefore is not subject to the פיגול prohibition even when the rest of the korban becomes פיגול.
- A parallel teaching בשם רבי עקיבא reassigns the בליעה derivation to מנחה and explains why both מנחה and חטאת are needed to teach מקדשת בבלוע, distinguishing softness in מנחה from fat penetration in meat. The רבי עקיבא version then derives from חטאת that it is brought only מן החולין, and attaches “וביום” and “ובידו הימנית” as part of the package. The gemara then identifies the direct מקור for חטאת’s חולין requirement as והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, reading לו משלו ולא משל מעשר, and extends that principle outward to all חובה offerings.
- The gemara rejects the רבי עקיבא passage as the true source for requiring daytime עבודה and right-hand עבודה, calling those additions כדי נסבה. The true source for “ביום” is given as ביום צוותו, and the true source for “בידו הימנית” is attributed to רבה בר בר חנה בשם ריש לקיש that every place the Torah says אצבע and כהונה it means ימין. The שיעור adds that in קדשים a left-handed performance would be פסול and notes the future discussion of whether an איטר is a מום in מסכת בכורות.
- The שיעור raises a practical contradiction between שולחן ערוך סימן קפ״ג ה׳ about כוס של ברכה for an איטר and שולחן ערוך תרנ״א סעיף ג׳ about lulav. The שולחן ערוך in כוס של ברכה is cited as saying an איטר holds the cup in his “ימין” which is the left hand for most people, while in lulav the שולחן ערוך rules ימין ושמאל דעלמא and not ימין ושמאל דידיה. The רמ״א in lulav is cited as ruling to follow the איטר’s own hands and stating וכן נהגו וכן עיקר, while allowing that if he reversed he is יוצא. The שיעור quotes פסקי תשובות reporting the מגן אברהם’s treatment and the appeal to תורת הקבלה from בן איש חי and ברכי יוסף to prioritize ימין דעלמא for כוס של ברכה unless the איטר cannot hold it securely.
- The רבי עקיבא list includes a derivation that אשם עצמותיו מותרין, and that this permissibility extends to other korbanot’s bones when they have no edible marrow or flesh. The שיעור frames this as a דין that the bones do not retain קדושה for restrictive use.
- The gemara asks what רבי עקיבא does with the verse used by the משנה, and answers that he uses it like רב נחמן אמר רבה בר אבוה to prove מנין למותר הפסח שקרב שלמים from וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, since pesach itself is only מן הכבשים ומן העיזים and not מן הבקר. The sugya challenges this by citing additional sources, including אבוה דשמואל’s derashah from אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים and a ברייתא using כבש and אם כבש to include פסח לאליה, פסח שעבר שנתו, and שלמים הבאים מחמת פסח with their full שלמים requirements like סמיכה, נסכים, and תנופת חזה ושוק. The gemara concludes that three פסוקים are needed to cover three distinct cases: עבר זמנו ועבר שנתו, עבר זמנו ולא עבר שנתו, and דלא עבר זמנו ולא עבר שנתו, because each case has a unique reason one might have excluded it, including the animal’s suitability for פסח שני or even for פסח ראשון.
- The שיעור reports that רש״י in the כתב יד explains שלמים הבאים מחמת הפסח as חגיגת י״ד בניסן, brought to enable eating the קרבן פסח נאכל על השובע. The שיעור reports that תוספות rejects that reading and offers alternatives such as תמורת פסח or defining it as מותר פסח itself that has turned into a שלמים.
- The שיעור recalls the פסחים דף ג׳ עמוד ב׳ narrative of the non-Jew who repeatedly obtained a portion of קרבן פסח until רב יהודה בן בתירא prompted him to request the tail, leading to his exposure because the אליה is offered on the מזבח. The שיעור asks why the intruder was חייב מיתה and ties it to the prohibition of a non-Jew eating קרבן פסח.
- The משנה opening פרק כל קרבנות הציבור states that all ציבור and יחיד offerings may come מן הארץ ומחוץ לארץ and may come מן החדש ומן הישן, except for עומר and שתי הלחם which come only מן החדש ומן הארץ. The משנה adds that all offerings come only מן המובחר and lists locations for the best סולת, with a noted variant corrected by the ב״ח to מכמס וזנוחה אלפא לסולת and the second tier as עפרים בבקעה, while stating that all lands are כשרות but these were preferred sources. רש״י explains “כל הארצות” as regions of ארץ ישראל such as יהודה, עבר הירדן, and הגליל, and the שיעור notes that this creates a dispute with other sources like the ר״ן in נדרים about whether עבר הירדן is included for עומר ושתי הלחם, with the ברכי יוסף in תפ״ט cited as collecting extensive material.
- The gemara contrasts the משנה with a ברייתא that rules עומר הבא מן הישן כשר and שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות אלא שחיסר מצוה. The ברייתא derives permissibility from תקריב and ממושבותיכם, and the gemara adjusts the derivation to read “ואפילו מן העלייה” from the word תביאו while still preserving the earlier halacha learned from it by saying that the extra formulation implies שמע מינה תרתי. The gemara then treats ראשית and חדשה as l’mitzvah rather than me’akev and cites רבי נתן ורבי עקיבא that שתי הלחם מן הישן are כשרות, interpreting חדשה as meaning it must be חדשה לכל המנחות by being brought before any new-grain מנחות. The שיעור ends by noting that the practical פסיקת הרמב״ם on this dispute will require clarification.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions