Menachos 100
Summary
- A מחלוקת תנאים defines what *tamid* means for לחם הפנים, with the תנא קמא requiring uninterrupted presence on the שולחן and רבי יוסי requiring only that no full day pass without it, and the גמרא links this to the minimum fulfillment of תלמוד תורה while warning about how that message is framed for an עם הארץ. The ר״ן in נדרים and the אור שמח describe תלמוד תורה as an absolute obligation shaped by each person’s realistic “free time,” while the גר״א emphasizes the unique multiplicity of מצוות in every moment of learning, and רב משה ties this to frameworks like דף יומי as a practical דרך toward learning “כל התורה כולה.” The sugya then moves from בן דמא asking רבי ישמעאל about learning חכמת יוונית, through readings of לא ימוש as either חיוב or ברכה, into halachos of לחם הפנים scheduling, כלי שרת מקדש שלא בזמנן, and the timing of עבודות that are פסולות at night. The daf concludes with laws of two breads, יום טוב and שבת regarding אפייה, the scope of נדרים ונדבות on יום טוב, and the opening of פרק המנחות והנסכים with rules of פדיון for מנחות, נסכים, and other מקדש items.
- A מחלוקת תנאים explains *tamid* in לחם הפנים, with one view requiring that there not be a second without לחם on the שולחן and another view requiring only that there not be a full day without it. A proposed parallel applies this to תלמוד תורה, where a minimum fulfillment of לא ימוש can be achieved by learning something morning and night, and רבי שמעון בר יוחאי even frames קריאת שמע שחרית וערבית as fulfilling לא ימוש. A dispute addresses whether it is אסור to say this before an עם הארץ because דלא ירגו פנו לתלמוד תורה, or whether מצוה לאמרה בפני עם הארץ to give חיזוק.
- A tension is raised between minimal readings of לא ימוש and other sugyos requiring constant learning and mastery. A ר״ן in נדרים דף ח עמוד א rejects a literal exemption and states חס ושלום that one is not discharged with only קריאת שמע, asserting that each person חייב ללמוד תמיד יומם ולילה כפי כחו and citing ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. A halachic נפקא מינה in the ר״ן concerns שבועה, where details not מפורש בקרא allow a שבועה to be חל, while the minimum of יומם ולילה is treated as מפורש. An אור שמח in הלכות תלמוד תורה frames תלמוד תורה as individualized, where working for פרנסה fulfills ואספת דגנך and each person’s חיוב depends on הכרחיות and תואר נפשו, while still treating קריאת שמע as the baseline that fulfills והגית בו יומם ולילה. A גר״א in שנות אליהו at the start of פאה is cited as viewing every second of תלמוד תורה as another מצווה and thus making it כנגד כולם, and questions are raised about how to define “every second” in a way that does not become infinite regress.
- A תשובה of רב משה in יורה דעה חלק ד׳ סימן ל״ו אות ט׳ cites the רמב״ם and others that every Jew has a חיוב to learn כל התורה כולה and proposes that a foundational unit is בקיאות in תלמוד בבלי. A description of earlier practice portrays communities completing ש״ס through group frameworks or dividing it among בעלי בתים with rabbinic guidance. A shift away from that practice leads to the institution by הגאון רב מאיר שפירא זצ״ל of דף יומי as a fixed global program, described as fulfilling learning of תורה שבעל פה written by רב אשי ורבינא and counted as כולה תלמודא even without ירושלמי. A rationale is offered that ירושלמי is difficult due to lack of a clear, expansive פירוש like רש״י on the בבלי and that even earlier generations included גדולים who did not learn it.
- A question from בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל asks whether one who learned כל התורה כולה may learn חכמת יוונית, and רבי ישמעאל answers from לא ימוש with צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית. A בית הלוי (in the הקדמה to a תשובה) reads the answer as proof that even after knowing the entire Torah, one still has a חיוב of תורה לשמה beyond ללמוד על מנת לעשות. A נפקא מינה is stated for women, that their חיוב is ללמוד על מנת לעשות while the exemption from תלמוד תורה applies to the לשמה aspect. A בית הלוי links this to נדרים דף פ״א about חורבן for שלא ברכו בתורה תחילה, explaining that ברכה is said on the גמר מצוה and that treating תורה only as הכשר מצוה would remove its status as an עצם מצוה deserving ברכה.
- A statement of רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן says פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה. A proof is drawn from יהושע’s devotion, described by ומשארתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל, and Hashem’s response is portrayed as blessing him that לא ימיש ספר התורה הזה מפיך. A מוסר point is attributed to רבי ישראל סלנטר that יהושע is called נער despite being older, signaling youthful aspiration and constant desire to learn. A portrayal of יהושע as extraordinarily busy emphasizes that his חביבות התורה is what aligns with the ברכה of לא ימוש.
- A תנא דבי רבי ישמעאל teaches that דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. A פירוש of רש״י explains that one should not learn like someone repaying a debt who seeks only to be finished, and one must not say אשנה פרק אחד ואפטר. A תוספות reading adds that one must not treat it as a חובה that prevents engaging in other life needs, and it pairs this with נאה תלמוד תורה עם דרך ארץ. A further תוספות reading says לא עליך חוב ללמוד כל התורה, aligning with לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה.
- A דרשה of חזקיה interprets ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה as describing how Hashem “entices” a person from דרכי מיתה to דרכי חיים through תורה. A פירוש identifies מפי צר as גיהינום שפיה צר, where the narrow mouth is explained as caused by accumulated smoke. A sequence of rhetorical possibilities is answered from the פסוקים, concluding that גיהינום is deep and wide, prepared even “למלך,” fueled by אש ועצים הרבה, and that beyond rescue there is positive reward expressed as ונחת שולחנך מלא דשן.
- A case of יום הכיפורים falling on שבת prevents eating לחם הפנים that day and shifts consumption to night. A second case concerns יום הכיפורים on ערב שבת and the problem of eating a קרבן that would become נותר because one cannot cook on שבת, leading to an account of people who ate it raw due to דעתן יפה. A statement of רבי יוחנן says they were not בבליים but אלכסנדריים, and they were called בבליים מתוך ששונאין את הבבליים. A ברייתא supports this, and רבי יהודה responds תנוח דעתך שהנחת דעתי.
- A תוספות explains that hatred of בבליים stems from שלא עלו בימי עזרא. A further תוספות explains that they are mentioned לגנאי for eating the שעירים חיים, even though they act for a מצוה to avoid נותר, because they habituated themselves to eat raw meat even in other years and it appears as רבתנותא. A comparison is drawn to sugyos where behavior is evaluated as מחזי כרבתנותא unless limited to שבת-like contexts.
- A רש״ש notes that תוספות frames the “מצוה” primarily as preventing נותר, raising the possibility that eating קדשים raw may be שלא כדרך אכילה and thus not fulfill the מצות עשה of אכילת קדשים. A connection is made to a משנה למלך in הלכות יסודי התורה about whether שלא כדרך אכילה affects fulfillment of מצוות as it affects עבירות. A broader question is posed whether this is special to קדשים due to למשחה כדרך שמלכים אוכלים, or whether it extends to other מצוות such as מצה.
- A משנה rules that if the לחם is arranged on שבת but the בזיכין are placed after שבת, then הקטרת הבזיכין on שבת is פסול because the לחם was on the שולחן only ששה ימים, and it cannot be repaired by leaving it longer because the שולחן already קדשו and extra time would פסל it. A line states אין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא, with note of an alternate גרסא and that the רמב״ם appears to have the opposite. A case where both לחם and בזיכין are placed after שבת is also פסולה if הקטרת הבזיכין is done that שבת, but it can be repaired by leaving it until the next שבת, because even if it remains on the שולחן ימים רבים אין בכך כלום. A note states that רש״י in יומא says one should pick it up and place it back, and a disagreement is attributed to the חפץ חיים in ליקוטי הלכות about how the רמב״ם fits this requirement.
- A מקדש דוד asks whether the requirement is ז׳ ימים מעת לעת from initial placement to removal, or whether there must be no interruption at all, even for an hour. A proof is suggested from חגיגה where the שולחן was lifted on יום טוב to show עולי רגלים and the phrase סילוקו כסידורו indicates the bread retained status despite movement. A possible distinction is raised between lifting the entire שולחן and lifting the לחם from the שולחן.
- A משנה in יומא describes the ממונה instructing priests to check if it is time for שחיטה and the call of ברקאי or היר פני כל המזרח עד שבחברון, with רש״י citing a ירושלמי that this mentions חברון כדי להזכיר ישני חברון. A story explains that moonlight once caused error, leading to premature שחיטה of the תמיד and burning it, and the משנה adds that one who relieves himself requires טבילה while one who urinates requires קידוש ידים ורגלים. A teaching adds that עולת העוף שנמלקה בלילה and מנחה שנקמצה בלילה go to בית השריפה. A challenge asks why a kometz cannot be returned and redone by day, and the answer states כלי שרת מקדשן שלא בזמנן.
- A ברייתא states that what is brought by day is sanctified by day and what is brought by night is sanctified by night, implying day-only items should not become sanctified at night. A resolution distinguishes between קדוש ליקרב and קדוש ליפסל, where nighttime sanctification is sufficient to invalidate though not to permit offering. A רש״י example identifies such nighttime sanctification with מנחת נסכים, while תוספות suggests הטבת הנרות. A further discussion considers whether anything may occur before the morning תמיד and distinguishes between types of actions that are restricted and those that may proceed.
- A question from the לחם הפנים case argues that if כלי שרת מקדש שלא בזמנן, then leaving bread on the שולחן extra days should cause it to be sanctified and פסול. A response attributes to אבו דאביי that לילה אין מחוסר זמן while day is מחוסר זמן, and a follow-up worries that at least the next Friday night should trigger sanctification and פסול. A solution of רבה says it is resolved by שקדם וסילק. A second solution attributed to מר זוטרא או רב אשי says that because it was arranged שלא כמצותו it is as if a monkey arranged it, and therefore it does not receive the שולחן’s sanctification in the ordinary way.
- A משנה rules that שתי הלחם are not baked on שבת or יום טוב and are eaten no earlier than two days after baking and no later than three. A normal שבועות has them baked ערב יום טוב and eaten on יום טוב as the second day, while a שבועות on Sunday leads to baking on Friday and eating on the third day. A parallel rule for לחם הפנים sets eating between nine and eleven days after baking: normally baked ערב שבת and eaten on the next שבת as day nine, baked on Thursday when יום טוב is ערב שבת to be eaten as day ten, and baked on Wednesday when two days of ראש השנה occur to be eaten as day eleven. A רש״י explains why this counts as eleven even when יום כיפור follows, because in קדשים the night is treated as following the preceding day.
- A משנה states that אפייה is not דוחה שבת or יום טוב, while רבן גמליאל בשם רבי שמעון בן הסגן says it is דוחה יום טוב but not דוחה יום צום. A statement of רבינא argues that for the view that נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, the prohibition is not merely rabbinic but exists מדאורייתא. A proof is drawn from שתי הלחם being חובת היום with no concern of delay, yet still not דוחה יום טוב.
- A new משנה rules that מנחות and נסכים that became טמא before קדשו בכלי have פדיון, but once קדשו בכלי they have no פדיון. A further rule states that עופות, עצים, לבונה, and כלי שרת have no פדיון once they become טמא, and פדיון is said to apply only to בהמה. A statement of שמואל adds that even when they are טהור they may be redeemed so long as they have not been sanctified in a כלי, because they retain only קדושת דמים. A clarification explains that the משנה says ונטמאו only to set up the contrast that after קדשו בכלי there is no פדיון even if they became טמא.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions