Menachos 102
Summary
- Today’s learning on מנחות דף קב builds on yesterday’s תוספתא from מסכת עוקצין about רבי שמעון’s rule that דבר האסור בהנאה is not מטמא טומאת אוכלין unless it had a שעת הכושר, and it clarifies why seemingly parallel “future-status” principles like כל העומד לשרוף, כל העומד לזרוק, כתותי מיכתת שיעוריה, and חיבת הקודש do not always function the same way across halachic areas. The sugya resolves contradictions about פיגול and שעת הכושר by distinguishing פיגל בשחיטה from פיגל בזריקה and by limiting when “potential” can create a שם אוכל. It then contrasts טומאת אוכלין with מעילה, shows an alternative explanation for רבי יוסי about אשם תלוי that avoids כל העומד לזרוק, and ends with a משנה and ברייתא about מנחות brought in the wrong כלי or wrong כלי-count, including רבי שמעון’s view that קביעותא דמנא לאו כלום הוא.
- Tosafos in סוטה כה עמוד ב states that disputes about כל העומד לגבות, כל העומד לבצור, כל העומד לגזוז, כל העומד לזרוק, וכן לפדות ולשרוף, do not all flow from one uniform principle because דלאו בחדא מחיצה נחת להו. Tosafos explains that כל העומד לגבות is rejected because the money remains בחזקת בעלו and collection requires דיינים and is not simply בידו, while רבי מאיר’s כבצורה דמיא works because harvesting is בידו and the fruit no longer needs the ground. Tosafos also states that רבי מאיר concedes that by hair one does not say כגזוז דמי because as long as it remains it appreciates, while רשב״ג holds כגזוז דמי because people do not leave it.
- Tosafos ends with וצריך עיון כלאי הכרם אמאי מטמא טומאת אוכלין? because if כלאי הכרם has חיוב שריפה it should seem subject to כתותי מיכתת שיעוריה rather than any discussion of שיעור. The summary presents later suggestions that distinguish between halachic objects needed for מצוות, where the הלכתי חפצא can be treated as lacking שיעור, and טומאת אוכלין where the status of אוכל may remain. It also presents the approach that כתותי מיכתת שיעוריה is פירור, which ruins a שופר or לולב but does not prevent crumbs from still being “food,” and that טומאת אוכלין requires כביצה without requiring the כביצה to be one connected piece.
- The ברייתא teaches that פיגול in קדשי קדשים and קדשים קלים is not מטמא טומאת אוכלין, while פיגול במנחה is מטמא טומאת אוכלין. The גמרא rejects the assumption that the case must be פיגל בזריקה and explains that it can be פיגל בשחיטה, so there was never a שעת הכושר; it then states that if פיגל בזריקה it would be מטמא טומאת אוכלין. The gמרא justifies mentioning מנחה because one might have equated קמיצה to שחיטה and assumed פיגל בקמיצה would also remove טומאת אוכלין, and it teaches that the מנחה had a שעת הכושר מעיקרא despite פיגול at קמיצה.
- קרן אורה asks why כל העומד לזרוק should help when meat is not permitted until הקטרת אימורים, making it seem like two layers of “potential” would be needed. קרן אורה answers that הקטרת אימורים is not fully מעכב because if the אימורים are lost or become טמא the meat is permitted after זריקה, so the second “potential” step is not required to establish the relevant status.
- Rav Ashi presents that even if one assumes רבנן ממש and even if one assumes פיגול בזריקה, the rule can still stand because דאי בעי פריק אמרינן, but אי בעי לזרוק לא אמרינן for purposes of creating טומאת אוכלין. Rashi explains that פדיה is not treated like a מעשה because it is דברים בעלמא, whereas זריקה requires a real act. The שפת אמת explains that פדיה is סילוק האיסור while זריקה creates the permissive status and “makes it into אוכל,” so it is harder to treat it as already accomplished.
- A משנה from the beginning of מסכת מעילה states that any sacrifice that had שעת היתר לכהנים has no מעילה, including cases of לנה, נטמאה, and יצאה, while cases like חוץ לזמנה and חוץ למקומה retain מעילה. The gמרא initially tries to read “לנה” as requiring actual זריקה, then rejects that because the language was כל שהיתה לו rather than כל שיש לו. Rav Ashi concludes that comparing מעילה to טומאה is invalid because מעילה depends on קדושה and potential זריקה can remove the קדושה-status such that the קדושה cannot “return,” while טומאת אוכלין depends on being אוכל and without an action that actually makes it permitted it remains not אוכל for this purpose.
- A ברייתא from כריתות teaches that if one brought אשם תלוי and learned he did not sin, before שחיטה it becomes a grazing animal per רבי מאיר, while חכמים require ירעה עד שיסתאב and its money goes לנדבה, and רבי אליעזר requires it be offered because it can atone for another sin. The ברייתא teaches that if it was already נשחט the blood is spilled and the meat burned, while if נזרק הדם the meat is eaten. רבי יוסי says that even if the blood is still in the cup it is sprinkled and the meat is eaten, and Ravva attributes this to רבי שמעון’s כל העומד לזרוק כזרוק דמי, but the gמרא presents a מערבא explanation that it is because כלי שרת מקדש את הפסולין לכתחילה ליקרב, so the זריקה is actually performed rather than treated as merely potential.
- Rav Ashi compares כל העומד לזרוק to כל העומד לשרוף and asks why נותר and פרה should be מטמא טומאת אוכלין if they are treated like ashes. Rav Kahana answers that חיבת הקודש מכשרתן. Ravina challenges whether חיבת הקודש only allows פסול דגופיה or also allows the item to be counted as ראשון ושני and to transmit to others, and the sugya connects this to ריש לקיש’s question about צריד של מנחות and whether it can be counted for ראשון ושני. The gמרא answers that ריש לקיש’s question is דאורייתא while the application here is דרבנן.
- Rashi explains צריד של מנחות as flour in a מנחה where the oil did not reach a clump, raising a question of הכשר לקבל טומאה. Tosafos in חולין ל״ו rejects this because כלי מצטרף makes the whole mixture count together, and interprets צריד as מנחת חוטא which has no oil at all. Tosafos haRosh cites a resolution for Rashi that distinguishes צירוף for טומאה from צירוף for הכשר, making the dispute revolve around whether the vessel’s joining power applies to the preparatory stage of הכשר.
- Tosafos in יומא מ״ח states דאפר חטאת אין לו טומאה דאורייתא and that חיבת הקודש does not apply once it is already ashes. The תורת אבן in חגיגה challenges this from the sugya’s framing, and the חזון איש in פרה סימן ו׳ אות י׳ answers that the sugya’s חיבת הקודש operates קודם שריפה, when the mitzvah of burning is still underway, and that “treated as burned” is not identical in every respect to being fully burned.
- The משנה rules that one who vows a מנחה in a מחבת but brings a מרחשת, or vice versa, has what he brought count as a sacrifice but does not fulfill his obligation, while one who designated “this” for a specific type and brought it in the wrong type makes it פסול. The משנה similarly rules that one who vowed two עשרונות in one כלי but brought them in two, or vowed in two but brought in one, has what he brought count but is not יוצא, whereas designating “these” with a specific כלי-structure and deviating makes them פסולים. The משנה adds that if one is corrected mid-process and continues incorrectly the offering becomes פסול, while correcting to the vowed form makes it כשר, and it treats the incorrect “one כלי instead of two” situation as כשתי מנחות שנתערבו.
- The גמרא states וצריכא because one might have thought the pan-type case is stricter due to qualitative difference, while the כלי-count case might still fulfill the vow, or the reverse due to splitting. A ברייתא repeats that what he brought counts but he is not יוצא, and רבי שמעון argues that אף ידי נדרו נמי יצא because קביעותא דמנא לאו כלום הוא.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions