Menachos 5
Summary
- The text frames מנחות דף ה as a continuation of the opening סוגיא paralleling זבחים, defining how *shelo lishmah* affects a מנחה: most מנחות remain כשרות but do not fulfill the owner’s obligation, while מנחת חוטא and מנחת קנאות become פסולות. It reviews רב’s added ruling that מנחת העומר done שלא לשמה is פסולה because it comes to be מתיר and failed to be מתיר, and it develops two additional amoraic approaches: ריש לקיש, who validates the הקטרת הקומץ but restricts eating the שיריים until a proper עומר is brought, and רבא, who validates the offering and its שיריים and even treats it as fulfilling the obligation because מחשבה does not take effect unless certain criteria are met. The text also records that the learning is as a זכות רפואה שלימה for יצחק בן שפרה מירל, חוה מרים בת מלכה פרידה, and שלמה בן חיה לאה, and as a זכות for שרה בת סילביה that she find a זיווג הגון בקרוב.
- Today's דף is מנחות דף ה, five lines from the top of דף ה עמוד א at וריש שמעון בן לקיש אמר. Today's דף is being learned as a זכות רפואה שלימה for יצחק בן שפרה מירל, חוה מרים בת מלכה פרידה, and שלמה בן חיה לאה. Today's דף is also being learned as a זכות for שרה בת סילביה that she find a זיווג הגון בקרוב.
- The משנה states that all מנחות whose קמיצה is done שלא לשמן are כשרות but do not count for the owners’ obligation, except for מנחת חוטא and מנחת קנאות. Rashi explains that by a typical מנחה done שלא לשמה the קומץ may be offered and the שירי המנחה may be eaten, but the intended benefit for the בעלים is not achieved, so it is לא עלו לבעלים לשם חובה. The משנה’s exception teaches that מנחת חוטא and מנחת קנאות done שלא לשמה are פסולות such that the שיריים may not be eaten and the קומץ may not be offered, making them פסולי המוקדשין.
- The text recounts that רב adds a third case to the משנה’s list by ruling that מנחת העומר שקמצה שלא לשמה is פסולה. The reasoning is *ho’il u-va le-hatir ve-lo hitir* because the purpose of מנחת העומר is to be מתיר the תבואה החדשה, and a מנחה that is לא עלו לבעלים לשם חובה cannot be מתיר. The גמרא notes that the משנה did not list מנחת העומר among the exceptions and offers technical possibilities for why it was beyond the משנה’s scope, yet רב’s חידוש remains that it is פסולה.
- The text states that רב applies the same logic to זבחים by identifying two אשמות that he holds become פסולות when brought שלא לשמה: אשם נזיר and אשם מצורע. He argues these are not בא לכפר but are בא להכשיר by facilitating נזירות דטהרה for the נזיר and allowing the מצורע to reenter מחנה ישראל. Because their function is to permit a resulting status and they fail to do so when not credited as חובה, they are פסולות.
- The מנחת העומר is described as a קרבן ציבור brought once a year on ט״ז ניסן. Its purpose is to be מתיר the תבואה החדשה known as חדש, since there is a לא תעשה forbidding eating חדש until the permitting act occurs. Before the מנחה is brought eating the חדש is prohibited, and once it is brought the חדש becomes permitted.
- ריש לקיש rules that מנחת העומר שקמצה שלא לשמה is כשרה, yet its שיריים are not eaten until another מנחת העומר is brought properly to be מתיר them. He treats the offering as כשרה in the sense that the קומץ may be offered, while the eating of the שיריים remains blocked because the permitting function for חדש did not occur. The text characterizes this as a middle position between the משנה’s implication that כשרה includes eating the שיריים and רב’s position that the entire offering is פסול.
- The גמרא challenges ריש לקיש by invoking the rule of ממשקה ישראל, interpreted as requiring that what is placed on the מזבח be מן המותר לישראל, something permitted to be eaten. The challenge argues that if the שיריים are אסור because they remain חדש, then the קומץ should likewise be invalid for the מזבח. The text highlights the apparent catch-22 that the act of offering and the act of permission are intertwined, yet ריש לקיש still leaves the שיריים prohibited.
- רב אדא בר אהבה answers that ריש לקיש holds אין מחוסר זמן לבו ביום, so a restriction that will be removed later that same day does not count as a disqualifying lack of permission for purposes of ממשקה ישראל. The reasoning is that later that day another proper מנחת העומר will be brought that will be מתיר the שיריים, so the current status is treated as not a true חסרון. The text emphasizes that this is a מחודשדיקע application because the later permission requires an additional מעשה and is not merely the passage of time.
- A ברייתא contrasts עופות and מנחות by listing features found in עופות but not in מנחות and vice versa. It states that עופות can be brought בשותפות, they can serve as offerings for מחוסרי כפרה, and they exhibit הותרו מכלל איסורים בקודש, exemplified by מליקה being permitted in קדשים though it would render חולין a נבלה. It states that מנחות require a כלי, include תנופה and הגשה, and exist both in ציבור and יחיד, unlike עופות which are not brought as ציבור offerings.
- The challenge claims that if מנחת העומר allows הקטרה despite the shirim being forbidden, then מנחה also has a case of הותרו מכלל איסורן בקודש. The גמרא answers that because of the אין מחוסר זמן לבו ביום rationale, the situation is not treated as an איסור in the first place, so it does not qualify as a true example of “permitted from within a general prohibition” like מליקה.
- רב ששת challenges the principle of אין מחוסר זמן לבו ביום from the סדר of a מצורע’s procedures. A ברייתא rules that if the כהן gave the oil before the blood, he must replenish oil and repeat the oil placing after the blood, and if he did מתן בהונות before מתן שבע he must replenish oil and repeat מתן בהונות after מתן שבע. רב ששת argues that if אין מחוסר זמן לבו ביום applies, then once the proper time is still “within the day,” the earlier act should stand and not require repetition.
- רב פפא answers that הלכות מצורע are unique because the Torah says זאת תהיה תורת המצורע, which חז״ל interpret as requiring the procedure to be done exactly in its prescribed order, “תהיה בהוייתה תהא.” This special דין overrides the general application of אין מחוסר זמן לבו ביום in the מצורע context.
- רב פפא raises a further ברייתא about a מצורע who slaughtered his חטאת before his אשם, where the ruling is that no one should be ממרס the blood to preserve it for later use, and instead the offering undergoes תעובר צורתה and goes to בית השריפה. The challenge assumes that the sequencing issue is a מחוסר זמן problem and asks why אין מחוסר זמן לבו ביום does not allow salvaging the process by delaying the חטאת’s later rites until after the אשם. The text explains that the gemara clarifies רב פפא’s intent as distinguishing that “תהיה” might apply only to עבודה while שחיטה is not עבודה, making the salvage option plausible if אין מחוסר זמן לבו ביום were the true basis.
- רב פפא rejects the earlier reliance on אין מחוסר זמן לבו ביום for explaining ריש לקיש and instead grounds ריש לקיש in the view that האיר מזרח מתיר even בזמן שבית המקדש קיים. He attributes this to רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו that the new grain becomes permitted at sunrise on ט״ז ניסן. On this basis the קומץ is מן המותר לישראל at the time of offering, resolving the ממשקה ישראל difficulty.
- Rashi explains that if sunrise already permits, then ריש לקיש’s statement that the שיריים are not eaten means the מצוה is to wait until the bringing of the עומר. The text presents this as reframing the prohibition as לכתחילה practice rather than an intrinsic status of חדש that would create a ממשקה ישראל problem.
- The text derives ריש לקיש’s sunrise view from a later משנה stating that one may not bring מנחת ביכורים and מנחת בהמה before the עומר, and if brought then they are פסול, while before שתי הלחם one should not bring them but if brought they are כשר. רבי יצחק אמר ריש לקיש qualifies that this invalidity applies only on י״ד and ט״ו, but on ט״ז if one brought them before the עומר they are כשר. The inference is that ריש לקיש holds sunrise permits on ט״ז, so the new produce is already permitted even before the formal offering.
- The text presents two approaches to answering the ממשקה ישראל challenge within ריש לקיש. One approach attributes to him אין מחוסר זמן לבו ביום even when a later מעשה is needed that day. The other approach, attributed to רב פפא, makes ריש לקיש’s rule depend on האיר מזרח מתיר, so the offering is already מן המותר לישראל.
- רבא rules that מנחת העומר שקמצה שלא לשמה is כשרה and its שיריים are eaten without needing another מנחת העומר to permit them. He explains that מחשבה does not take effect to invalidate except when it occurs in a person fit for עבודה, with an object fit for עבודה, and in a place fit for עבודה. He identifies examples: “מי שראוי לעבודה” excludes a כהן בעל מום, “דבר הראוי לעבודה” excludes מנחת העומר because it is brought from שעורים and that is a חידוש relative to ordinary מנחות of חטים, and “מקום הראוי לעבודה” excludes a case of נפגם המזבח.
- The text summarizes three positions: רב holds it is פסול because it came to permit and did not permit, ריש לקיש holds the קומץ may be offered but the שיריים are restricted in the manner explained, and רבא holds it is fully valid with shirim eaten and even עולה לבעלים לשם חובה. It emphasizes that all three are מוציא the simple reading of the משנה that would have placed מנחת העומר among cases that are כשר but not credited as חובה. It closes this portion by stating the shared theme that each view treats מנחת העומר as different from the standard rule of כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה.
- The text reiterates that the beginning sugyot of זבחים and מנחות establish not only an outcome effect of *shelo lishmah* but also an איסור to perform subsequent עבודות with such a מחשבה. The גמרא’s inference from the משנה’s wording “אלא” yields that the מנחה itself is כשרה yet it is אסור לשנויי going forward, aligned with רבא’s rule that an עולה slaughtered שלא לשמה makes it אסור to throw its blood שלא לשמה.
- Rashi in מנחות (top of דף ב עמוד ב) gives the מקור for אסור לשנויי as the verse אם זבח שלמים קרבנו with the derashah שתהא זביחה לשם שלמים, framing it as a ציווי to do the service לשמה. Rashi in זבחים (on the parallel passage) ties אסור לחשב בקדשים to the verse לא יחשב and the sugya in זבחים כט עמוד ב that treats מחשב בקדשים as a לאו, with מלקות according to רבי יהודה who holds לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. The text presents this as an apparent divergence in Rashi’s framing of the איסור מקור.
- The Rambam in הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה א states that one who thinks an incorrect thought in קדשים violates a לא תעשה because of לא יחשב, and he explains that this resembles מטיל מום בקדש, while also ruling that there is no מלקות because מחשבה is not an act. The אור שמח explains that the Rambam’s comparison teaches that לא יחשב applies only when the thought actually ruins the הקדש into a פסול state, not merely when it results in כשר but not credited as חובה. Rav Meshullam Dovid HaLevi is cited as bringing proof from a תוספתא in זבחים פרק י״ב הלכה ח that lists פסח and חטאת slaughtered שלא לשמן as “הרי אלו בלא תעשה,” implying a narrower scope for the לאו than all cases of *shelo lishmah* that remain כשר.
- The gemara in בבא קמא דף ד עמוד ב–דף ה עמוד א treats Rabbi Chiyya’s numbering of אבות נזיקין as excluding מוסר and מפגל, and it rejects including them because “בקדשים לא קאיירי.” Rashi there defines מפגל as a כהן who slaughtered a חטאת לשם שלמים, treating “מefagel” as *shelo lishmah* rather than standard פיגול of חוץ לזמנו or חוץ למקומו. The חתם סופר (בבא קמא דף ה עמוד א and תשובות חושן משפט סימן ר״ד) explains this as avoiding a problem that if פיגול triggers מלקות from לא יחשב then one cannot also impose monetary liability because אין לוקה ומשלם, and he proposes that לא יחשב is an אזהרה focused on מחשבת פיגול rather than מחשבה שלא לשמה.
- The text ties the question of whether לא יחשב applies to *shelo lishmah* to the Brisker Rav’s conceptual distinction between *shelo lishmah* as lack of required לשמה versus as an independent מחשבה הפוסלת like other disqualifying thoughts. It notes that Rashi later on מנחות ב ע״ב connects the פסול of מחשבה in מנחה to the phrase המקריב אותו לא יחשב via the Torah’s comparison “קודש קדשים היא כחטאת וכאשם,” which complicates the claim that לא יחשב is unrelated to *shelo lishmah*. It closes by presenting these approaches as possible ways to understand the sources for אסור לשנויי and the differing emphases in Rashi across מסכתות.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions