Menachos 7
Summary
- A shiur on מנחות דף ז picks up about 20 lines from the top of ו עמוד ב at “כי אמר רב לבן בתירא,” aligning the second משנה of מנחות with the opening themes of זבחים about שלא לשמה and the פסולי עבודה list. The משנה applies the familiar זבחים פסולים to מנחות and records a מחלוקת about קמיצה בשמאל, with בן בתירא allowing the קומץ to be returned and re-done. The גמרא analyzes whether רב’s ruling of “זר שקמץ יחזיר” is said within בן בתירא’s view, why רב is needed if בן בתירא already implies broad repairability, and what changes once the קומץ is placed into a כלי שרת. The sugya then develops principles about whether כלי שרת מקדש only *mi-da’at*, when a פסול act becomes “completed,” whether קמיצה and קידוש can be done with a כלי on the ground, and finally compares the קומץ’s קידוש to דם, including the rule that קבלה and טבילה require a full שיעור in one כלי and that שיריים שבאצבע are פסולים.
- A parallel is drawn between the opening of מנחות and the structure of זבחים, moving from שלא לשמה into פסולי עבודה. A list from the משנה—“כל המנחות שקמצן זר אונן טבול יום מחוסר בגדים מחוסר כיפורים שלא רחץ ידיו ורגליו ערל טמא יושב עומד על גבי כלים על גבי בהמה על גבי רגלי חברו פסול”—is presented as the same פסולים already treated at length in זבחים, now applied to מנחה עבודה. A מחלוקת follows: the תנא קמא rules “קמץ בשמאל פסול,” while בן בתירא rejects final פסול status and says the קומץ is returned and the קמיצה is performed again with the right hand. A statement of רב is introduced: “זר שקמץ יחזיר,” meaning the קומץ can be put back and a כהן can perform a proper קמיצה.
- The גמרא initially frames רב’s teaching as necessarily following בן בתירא, extending בן בתירא’s repair principle from שמאל to זר. The גמרא questions why רב is needed, since בן בתירא’s logic seems to apply to any פסול קמיצה where the act can be repeated. A possibility is raised that בן בתירא’s leniency might be limited to שמאל because “אשכחן הכשירה ביום הכיפורים,” where the כהן גדול uses his left hand to bring the מחתה while bringing the קטורת into the קודש הקדשים. A counter is proposed that זרות also has an “allowance” in שחיטה since “שחיטה כשירה בזר,” but the גמרא answers “שחיטה לאו עבודה היא,” and attempts to use שחיטת פרה are deflected by distinguishing “שאני פרה דקדשי בדק הבית היא,” with the need for כהונה compared to non-עבודה כהן-requirements like “מראות נגעים.”
- A further attempt to find a leniency for זרות comes from “במה,” since עבודות on a במה are כשרות בזר. The גמרא challenges whether one can learn מקדש standards from במה and brings an example from the “המזבח מקדש פסולים” framework, where יוצא might seem lenient because “יוצא כשר בבמה” due to lack of מחיצות. The sugya rejects reliance on במה as the real basis and attributes the operative rule to a פסוק: “זאת תורת העולה,” used as the מקור for המזבח מקדש פסולים with certain מיעוטים. The conclusion returns the question to its place, since neither שמאל nor זר yields a decisive “heter” that would justify limiting בן בתירא without additional explanation.
- The גמרא cites a ברייתא in which רבי יוסי ברבי יהודה and רבי אלעזר ברבי שמעון say “מכשיר היה בן בתירא בכל הפסולים כולם,” making בן בתירא’s broad leniency explicit. Another ברייתא derives בן בתירא’s rule from “וקמץ משם,” with בן בתירא expounding: “מנין שקמץ בשמאל שיחזיר ויחזור ויקמוץ בימינו תלמוד לומר וקמץ משם ממקום שקמץ כבר,” and the sugya argues that since the פסוק is general, it implies no distinction between שמאל and other פסולים. The gמרא then recasts רב’s חידוש as teaching that returning is allowed “ואפילו קידש,” meaning even if the קומץ was already placed into a כלי שרת. A dissenting תנאic view is brought: “רבי יוסי בן יוסי בן יאסיון ורבי יהודה הנחתום” limit the return to “שקימץ ולא קידש,” while “אבל קידש פסול,” and an alternate version presents רב as possibly aligning with that limitation. The sugya then places the core dispute not on זר versus שמאל, but on whether placing into a כלי שרת completes the פסול such that it can no longer be undone.
- Rav Nachman attacks the תנאic distinction by asking “מאי קסברי הני תנאי,” since if קמיצת פסולין is an עבודה then it should invalidate even before placing into a כלי, and if it is not an עבודה then placing into the כלי should not matter. Rav Nachman resolves that “לעולם עבודה היא,” but “ולא גמרה עבודתו עד דליהבי במתן כלי,” so the completion of the קמיצה is tied to the placement in the כלי שרת. The gמרא challenges that returning the קומץ to the original כלי should itself be a placement in a כלי שרת and should therefore complete the פסול, producing a mima-nafshakh contradiction.
- Rabbi Yochanan answers: “זאת אומרת כלי שרת אין מקדש אלא מדעת,” explaining that the כלי sanctifies only with intent, so returning to undo is not an act of sanctification. The gמרא challenges this from a prior exchange where Reish Lakish asked Rabbi Yochanan whether כלי שרת can sanctify פסולים “ליקרב,” and Rabbi Yochanan answered “אין מקדשין,” and the sugya resolves: “אין מקדשין ליקרב אבל מקדשים ליפסל,” distinguishing sanctification enabling offering from sanctification that creates פסול. Rav Amram offers an alternative: “כגון שהחזירו לביסא קדושה,” where the קומץ is returned in a way that it never enters the כלי’s מחיצות, but the gמרא refines the setup to “כגון שהחזירו לביצה טפופה” and describes returning onto the כלי’s side so it falls in “ממילא,” becoming “כמי שהחזירו קוף,” thus avoiding a direct act of placement that would complete the עבודה.
- Rav Yirmiyah proposes that the case involves the כלי being on the ground, raising the broader question of whether קמיצה and קידוש require the כלי to be held. Rav Zeira calls this “קנוגס בבעיא” and introduces an extended narrative about Avimi learning מנחות with Rav Chisda after forgetting the מסכתא, with Avimi choosing to go to his תלמיד because of “משום יגעתי ומצאתי,” and a teaching attributed to Rav Chaim Shmuelevitz that the success of learning depends on the broader איכות and מוסר נפש of יגיעה, not only the analytic exertion. The sugya then recounts Rav Nachman questioning Avimi about how קומצין and how מקדשין, leading to the claim that a כהן must lift the כלי, implying multiple כהנים are required. A challenge is raised from a rule listing four key עבודות—“כל הקומץ ונותן בכלי והמוליך והמקטיר”—and the answer distinguishes “סדר עבודות” from counting כהנים.
- Rav Sheshet’s method “פוק חזי מאי עמא דבר” is illustrated through the לחם הפנים procedure where eight כהנים enter—four bringing and four removing the סדורים and בזיכין—and the text notes that no additional כהן is listed to lift the שולחן. The gמרא rejects an analogy to the earlier “סדר עבודות” defense because here the משנה explicitly counts כהנים: “הכא נחת למניינא דכהנים,” so the absence of a ninth implies no lifting is required. The conclusion is stated: “שמע מינה קומץ בכלי שעל גבי קרקע,” establishing that קמיצה can be performed with the כלי on the ground.
- Rava states it is obvious that “קומץ בכלי שעל גבי קרקע” is valid, based on “סילוק בזיכין,” and also that “מקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע,” based on “סידור הבזיכין.” Rava is uncertain about “קידש קומץ מאי,” whether sanctifying the קומץ in the second כלי may be done while the כלי is on the ground, and he frames the sides as learning from מנחה versus learning from דם. Rava concludes “מדם ילפינן לה,” treating קידוש הקומץ like קבלת דם that requires the כלי to be held.
- A contradiction is raised from a case “קומץ שחלקהו בשני כלים,” where Rav Nachman says “אינו קדוש” but “רבא אמר קדוש,” which conflicts with learning the rule from דם. The gמרא answers “הדר ביה רבא מהיא,” stating that Rava retracted from the earlier position. The sugya then asks how it is known that דם cannot be sanctified in halves across two כלים, and it introduces the relevant baraita material.
- A teaching of Rav Tahlifa ben Shaul states: “קידש פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה, לא קידש,” initially presented regarding מי חטאת, with an איבעיא whether the same applies to דם. The sugya considers whether the מי חטאת rule is הלכה למשה מסיני or derived from “וטבל במים,” and then applies the comparison to “וטבל בדם.” A ruling is cited: Rav Zerika in the name of Rabbi Elazar says that even in דם “לא קידש,” and Rava supports it from a ברייתא expounding “וטבל בדם” to yield three laws: “וטבל” teaches “ולא מספג,” “בדם” teaches “שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו,” and “מן הדם” teaches “מן הדם שבענין,” explained by Rava as “למעוטי שירים שבאצבע.” The sugya states this supports Rabbi Elazar’s position: “שירים שבאצבע פסולים.”
- A report is brought from Rav Amram about a case where a כהן is performing הזאה and blood splashes “מידו” onto a garment, with the rule that before the relevant הזאה it is “טעון כיבוס” and after it “אין טעון כיבוס.” An attempted inference that “שיריים שבאצבע כשרים” is rejected by interpreting “עד שלא הזה” and “משהזה” as referring to each individual הזאה rather than completion of all הזאות. A further challenge about פרה אדומה—“גמר מלהזות מקנח ידו בגופה של פרה”—is answered by distinguishing wiping the whole hand at completion from wiping the finger between sprinklings: “גמר מקנח ידו לא גמר מקנח אצבעו.” The text concludes that wiping the finger between sprinklings is done “בשפת מזרח” using “כיפורי זהב.”
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions