Menachos 13
Summary
- Today’s *daf* is Menachos *daf* 13, continuing from about twenty lines from the top of *daf* 12b at “הדר אמר רבא,” and it is learned לעילוי נשמת טובה רבקה אסתר בת ישראל יהושע. The *Gemara* builds on רבי יוחנן’s view that when *sheyarei* are missing between *kemitzah* and *haktarah*, one still performs *haktaras hakometz* (“מקטיר קומץ עליהם”) but those *sheyarei* remain forbidden to eat, creating a question whether this deficient *haktarah* can still establish *pigul* and remove the *minchah* from *me’ilah*. A dispute between רב הונא and רבא is sharpened by comparisons to זריקה מועלת ליוצא versus אין זריקה מועלת ליוצא, and then רבא retracts based on a *beraisa* about לחם הפנים, only for אביי to challenge the retraction’s proof and limit what must be retracted. The *daf* then moves into *Mishnayos* about how מחשבות of half-*kezayis* for eating and burning combine or do not combine, identifies רבי אליעזר’s unique rule about מחשבה from אכילת אדם to אכילת מזבח, and explains why the *Mishnah* must teach that אכילה and *haktarah* do not combine. A new *Mishnah* presents רבי יוסי versus חכמים on מחשבה about *levonah* versus *kometz*, and ריש לקיש reframes רבי יוסי as holding אין מתיר מפגל את המתיר, with the *Gemara* reinterpreting רבי יוסי’s phrase “ולבונה אינה מן המנחה” accordingly and adding the rabbinic qualifier about being “בחד מנא.” The end of the section addresses Rav Yannai’s ruling that ליקוט לבונה by a non-*kohen* invalidates, explains it as הולכה שלא ברגל, and examines an attempted proof from the *Mishnah’s* list of *minchah* *avodos*.
- Today’s sugya begins from רבי יוחנן’s ruling that when *sheyarei* are missing between *kemitzah* and *haktarah*, one still performs *haktaras hakometz* (“מקטיר קומץ עליהם”) but “אותן שיריים אסורים באכילה,” so the *haktarah* is effective yet deficient. The *Gemara* asks whether this deficient *haktarah* still has the power to be קובע פיגול and to be מוציא the *minchah* מדי מעילה, and it frames the question through the requirement of הרצאה כשהרצאה פסול for *pigul* and through the rule that *haktaras hakometz* removes *me’ilah*. The conclusion on *daf* 12a is a מחלוקת אמוראים: רב הונא says the deficient *haktarah* cannot be קובע פיגול and cannot be מוציא מדי מעילה, while רבא says it can do both.
- Rav Huna “doubles down” and says his “no” stands even according to רבי עקיבא, who holds זריקה מועלת ליוצא, because by יוצא the גוף הקרבן is intact and only location is wrong, whereas by חסר the defect is in the גוף הקרבן itself. Rava “doubles down” in the opposite direction and says his “yes” stands even according to רבי אליעזר, who holds אין זריקה מועלת ליוצא, because the יוצא portion is in the wrong מחנה, while the remaining *minchah* is inside and therefore the *haktarah* should still be effective on what is present.
- At “הדר אמר רבא,” Rava reverses himself and says “לאו מילתא דאמרי” based on a *beraisa* about לחם הפנים: “קודש קדשים הוא,” and from “הוא” the *beraisa* derives that if one of the twelve loaves is “ניתפרסה,” all are פסולות. Rava reads a דיוק that נפרסה invalidates all, while היכא דאיכא לגואי כשרות suggests that if one loaf is יוצאת, the inside loaves remain כשר, implying that the *haktarah* of the שני בזיכי לבונה “sees” even the loaf that is יוצא and thus reflects זריקה מועלת ליוצא, which he attributes to רבי עקיבא, yet the *beraisa* still teaches that חסר invalidates, aligning with רב הונא’s claim that even with זריקה מועלת ליוצא, חסר remains a disqualifying deficiency for these effects.
- Abaye rejects Rava’s proof and says “מי קתני היוצא,” arguing that the *beraisa* does not speak about יוצא, and the omitted contrast may instead be “הנטמאות כשרות” because “דמרצה ציץ,” while יוצא could remain פסול and the *beraisa* could follow רבי אליעזר דאמר אין זריקה מועלת ליוצא. Abaye adds that the תנא chose נפרסה to teach the חידוש that even when it remains inside (“דאיתי בפנים”) the *haktarah* still does not help, and he leaves open that according to רבי עקיבא דאמר זריקה מועלת ליוצא, perhaps even חסרון would be helped by *haktarah*. The presentation concludes that Rava’s retraction is contested in scope, and Abaye’s position preserves room for Rava’s earlier ruling depending on which view of זריקה מועלת ליוצא is accepted.
- A short *Mishnah* states: “לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין,” meaning a half-*kezayis* מחשבה for eating and a half-*kezayis* מחשבה for burning do not combine to create *pigul*. The *Gemara* infers that the reason it is כשר is specifically because the מחשבות are split between אכילה and *haktarah*, and it probes whether “הא לאכול ולאכול” would combine even when one item is “דבר שאין דרכו לאכול,” which appears to clash with the earlier rule that מחשבת אכילה on a thing not normally eaten does not create *pigul*.
- R’ Yirmiyah resolves that the תנא of this *Mishnah* is רבי אליעזר, who holds “מחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם,” and he cites the later *Mishnah* that the חכמים deem כשר while רבי אליעזר deems פוסל when one intends “לאכול דבר שאין דרכו לאכול” or “להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר.” Abaye instead says “אפילו תימא רבנן” and rejects the subtle inference, re-reading the implication as “הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול,” and then the *Gemara* asks what חידוש remains if the earlier long *Mishnah* already teaches relevant combinations.
- The *Gemara* concludes that the needed חידוש is the line itself, “אין אכילה והקטרה מצטרפין,” because one might have thought that where each half-thought is “כארחיה” (eating what is eaten and burning what is burned), they would combine, especially since *haktarah* is treated as אכילת מזבח. The *Mishnah* teaches that even though each component is a proper מחשבה in its own domain, they still do not combine for the שיעור of *pigul*.
- A new *Mishnah* states that one who is קומץ a *minchah* with intent “לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר” produces *pigul*, and “מודה רבי יוסי בזה” that it is פיגול וחייבין עליו כרת. It then presents the dispute: if the intent at *kemitzah* is “להקטיר לבונתה למחר,” רבי יוסי says “פסול ואין בו כרת” while חכמים say “פיגול וחייבין עליו כרת.” The חכמים challenge רבי יוסי with “מה שינה זה מן הזבח,” and רבי יוסי answers that by a זבח “דמו ובשרו ואימוריו אחד” whereas “ולבונה אינה מן המנחה.”
- The *Gemara* explains why the *Mishnah* needed the introduction “מודה רבי יוסי,” because hearing רבי יוסי’s ruling about לבונה might lead to the mistaken inference that his reasoning is “אין מפגלין בחצי מתיר,” which would then undermine his agreement in the case of *kometz*. The *Mishnah* clarifies that רבי יוסי agrees when the thought is about the *kometz* and only differs regarding *levonah*, so the תנא prevents attributing his position to the *half-matir* framework.
- Reish Lakish states: “אומר היה רבי יוסי אין מתיר מפגל את המתיר,” and he applies it to “שני בזיכי לבונה,” meaning one *matir* cannot create *pigul* through a מחשבה directed at another *matir*, even when the two are of the same kind. The *Gemara* explains that this is not obvious because one might have said רבי יוסי’s reason by לבונה is that it is separate from the *minchah*, but two *b’zikhei levonah* are “מינא דהדדי,” so the teaching is that even there they do not render each other *pigul*.
- The *Gemara* challenges this reading because the *Mishnah* explicitly records רבי יוסי’s reasoning as “ולבונה אינה מן המנחה,” and it answers by reinterpreting “אינה מן המנחה” as “אינה בעיכוב מנחה,” meaning the לבונה is not dependent on the *kometz* the way *sheyarei* depend on *haktaras hakometz*, and either may be burned first (“אי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא”). The חכמים accept the principle of אין מתיר מפגל את המתיר but limit it: “והני מילי דלא איקבעו בחד מנא,” whereas if they are established “בחד מנא” then “כחד דמי,” and the *Gemara* notes an application in the parenthetical case “גבי שחיטת אחד מן הכבשים לחוד למחר דאמרי שניהם כשרים.”
- Rav Yannai rules: “ליקוט לבונה בזר פסול,” meaning if a non-*kohen* gathers the *levonah* off the *minchah*, the offering is invalid. Rav Yirmiyah explains that “משום הולכה נגעו בה,” because “הולכה שלא ברגל שמה הולכה,” and holachah performed by a זר is פסול.
- Rav Mari attempts to support this from the earlier *Mishnah* listing the four *minchah* *avodos*: “זה הכלל כל הקומץ ונותן בכלי ומוליך ומקטיר,” questioning what “נותן בכלי” corresponds to and suggesting that because it is indispensable it is treated like קבלה. The *Gemara* rejects the proof and says “לעולם אל תטעי דדמי לקבלה,” asserting that placing the *kometz* in a כלי is genuinely about “קדושת כלי,” so the distinction between “ממילא” and “קא שקיל ורמי” does not undermine its status as קבלה, and this does not establish a parallel proof for ליקוט לבונה as holachah.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions