Menachos 14
Summary
- Today’s דף is מנחות דף י״ד, starting from the משנה at the bottom of דף י״ג עמוד ב׳, and it frames *pigul* as a דין rooted in an *avodat ha-matir*: the ד׳ עבודות הדם create both ריצוי and a היתר אכילה for בשר and for *akhilat mizbe’ach*. It then presents the משנה of כבשי עצרת and בזיכי לבונה and the מחלוקת רבי יוסי וחכמים whether מחשבת *pigul* targeted at only one unit makes only that unit *pigul* with כרת or makes everything *pigul* with כרת. The גמרא develops רב הונא’s הרחבה of רבי יוסי to a single זבח (ירך ימין vs. ירך שמאל), challenges it from a ברייתא and from רבי יוסי’s positions about שפיכת שיריים and הקטרת קומץ, and resolves that רבי יוסי’s split only applies where the תורה simultaneously treats items as one גוף and two גופין, like שתי הלחם. The end brings רבי יוחנן’s טעם for רבי יוסי and his question about לחמי תודה and מנחת מאפה, and it records a long רש״י about *chatzi matir* and how to reconcile סוגיות about whether *pigul* works in or with a *chatzi matir*.
- A man on the street says *pigul* happens if a כהן has מחשבת חוץ לזמנו or חוץ למקומו during שחיטה, קבלה, הולכה, or זריקה, and that is correct in practice but not מדויק in *lomdus*. A מחשבת *pigul* works during those עבודות not merely because they are עבודות המעכבות and מכפרות, but because they are also מתירים, creating the היתר for בשר אכילת כהנים/בעלים and for הקטרת אימורים, called *akhilat mizbe’ach*. A מחשבת *pigul* is framed as thinking about אכילה (אכילת אדם or *akhilat mizbe’ach*, including הקטרת אימורים, שפיכת שיריים, and זריקה) at the time one performs an עבודה that is מתיר אכילה, so the recurring question in the sugya is whether the act is a מתיר.
- A שלמי ציבור is brought on שבועות as כבשי עצרת, two כבשים, together with שתי הלחם, and the משנה describes one who שחט the two כבשים with a מחשבה לאכול אחת מן החלות למחר. A parallel case is one who הקריב שני בזיכין with a מחשבה לאכול אחד מן הסדרים למחר regarding לחם הפנים. A רבי יוסי says the specific חלה or specific סדר that he thought about becomes *pigul* and eating it is חייבין עליו כרת, while the other unit is פסול ואין בו כרת. A חכמים say both are *pigul* and חייבין עליו כרת, so a מחשבה on one unit spreads the כרת-status to the other as well.
- A Rav Huna says רבי יוסי’s יסוד is broader than the cases of two breads or two סדרים, and רבי יוסי holds that if a כהן had מחשבת *pigul* on ירך של ימין, ירך של שמאל is not *nitpagel* for כרת even though the whole קרבן is פסול. A Rav Huna gives two supports: a סברא that a מחשבה cannot be stronger than מעשה טומאה, since if one איבר became טמא it does not necessarily make the other איבר טמא once the animal is dismembered, and a פסוק of *pigul* that yields a מיעוט of ממנו ולא מחבירו.
- A Rav Nachman challenges Rav Huna from a ברייתא about כבשי עצרת that says, “לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית,” which is initially read as requiring a מחשבת *pigul* in both breads to create כרת, and it also teaches that the שיעור כזית can be achieved by combining the two breads. The גמרא infers that the תנא cannot be רבנן because רבנן in the משנה make it *pigul* with כרת even if he thought about only one bread, so it appears to be רבי יוסי. The גמרא then argues that if Rav Huna is correct that even physically connected limbs like ירך ימין and ירך שמאל do not combine for *pigul* כרת under רבי יוסי, it is hard to understand how two separate breads would combine for the כזית requirement via מחשבה.
- A possible answer is that the ברייתא is not רבי יוסי but רבי, based on another ברייתא where one שחט the כבשי עצרת with a מחשבה of חצי זית from one חלה and his fellow does similarly, and רבי says “אומר אני שזה כשר,” tying to the principle of אין מפגלים בחצי מתיר. The גמרא notes that רבי’s statement implies that if the מחשבה totaled a כזית across both breads it would be מצטרף, aligning with the earlier wording. The גמרא then asks who רבי follows—if like רבנן then even one bread should suffice, and if like רבי יוסי then the original difficulty returns.
- A later resolution reads the earlier ברייתא as referring not to the two breads (שתיהן) but to the two כבשים (שניהם), teaching that כרת only applies when the מחשבה occurs across both כבשים because each כבש is a חצי מתיר. This reframes the statement as teaching אין מפגלין בחצי מתיר and excludes רבי מאיר who holds מפגלין בחצי מתיר, while maintaining that according to רבנן a מחשבה about even one bread can generate *pigul* across the breads. The גמרא challenges this reading from the word “לעולם,” which implies multiple exclusions, and it shows that reading both “בשתיהם ובשניהם” would create two חידושים and fit “לעולם,” pushing back toward identifying the תנא as רבי יוסי.
- A Rav Ashi brings a ברייתא “רבי אומר משום רבי יוסי” distinguishing מחשבה and עבודה done בחוץ versus בפנים in the חטאות הפנימיות, and it includes a case where a מחשבה of שפיכת שיריים למחר when standing בחוץ yields *pigul*. The גמרא clarifies that דם itself is not subject to כרת of *pigul* (as in the משנה listing items not חייבין עליהם משום פיגול, including הדם), so the *pigul* effect must be on the בשר, meaning a מחשבה about דם-related action can make the בשר *pigul*. A Ravina similarly cites רבי יוסי’s statement that if one was קומץ a מנחה with a מחשבה to be מקטיר קומצה למחר, it is *pigul* וחייבין עליו כרת, and since הקומץ itself is in the list of items not liable for *pigul*, the effect must be that the שיריים become *pigul*. The גמרא argues that if a מחשבה not directly about the target (דם making בשר, or קומץ making שיריים) can generate *pigul* across components, then Rav Huna’s claim that a מחשבה about ירך ימין would not affect ירך שמאל becomes untenable.
- A Rabbi Yochanan explains that רבי יוסי’s דין in שתי הלחם is because the תורה treats them as both גוף אחד and שני גופין: they are one because they are מעכבי אהדדי, yet they are two because they are two distinct loaves. A Rabbi Yochanan says that when the מחשבה “mixes” them, they are treated as one for צירוף, but when they are not mixed, they remain two for the purpose that a מחשבה on one does not make the other *pigul* with כרת. A Rabbi Yochanan asks whether רבי יוסי would apply this to לחמי תודה and to מנחת מאפה, and Rav Tachlifa bar Ma’arava teaches that the same applies there as well.
- A long רש״י on דף י״ד עמוד א׳ asks why קמיצה in מנחות is not treated as חצי מתיר if the מנחה also requires a לבונה track, and he answers that since the סולת act is קמיצה while the לבונה act is ליקוט and not the same עבודה, קמיצה is treated as an עבודה שלימה rather than a half. A Rashi also addresses a seeming contradiction where earlier sugya logic implies that *pigul* can be created even when the מחשבה relates to a half-component, while the current sugya presents אין מפגלין בחצי מתיר as the mainstream view against רבי מאיר. A Rashi resolves by splitting the cases: אין מפגלין בחצי מתיר applies when the מחשבה occurs while performing a חצי מתיר, but מפגלים בחצי מתיר can apply when one performs a full מתיר and merely thinks about a future act that is only a half-component. A Rashi then flags a deeper difficulty about why “half” should matter in מחשבה at all if מחשבת *pigul* is fundamentally about אכילה, setting the stage for later *lomdus* brought in the שיעור from *Brisker* approaches and from *Shiurei R’ Meshulam Dovid Halevi* as referenced.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions