Menachos 18
Summary
- Today’s *daf* is מנחות דף י״ח, beginning about fifteen lines from the bottom of דף י״ז עמוד ב׳ at דתניא, and it returns to the prior cutoff by resuming the *Gemara*’s analysis of the מחלוקת רבי אליעזר and חכמים about whether a מחשבת פיגול that targets something “דבר שאין דרכו לאכול” or “דבר שאין דרכו להקטיר” creates פסול and whether that פסול is דאורייתא with כרת or only דרבנן בלי כרת. The *Gemara* brings a ברייתא about improper intent involving drinking blood, burning meat, eating אימורים, and also the case of מחשבת הינוח “להניח מדמו למחר,” and it clarifies that the dispute becomes a three-way debate among תנא קמא, רבי יהודה, and רבי אלעזר בן שמוע. The sugya then brings an *aggadic* narrative about רבי, ר׳ אלעזר בן שמוע, and יוסף הבבלי that highlights how precious a single שמועה is, and it concludes with the next משנה in מנחות listing missing or altered steps in a מנחה that remain כשרה, followed by *Gemara* about whether “לא יצק” means no יציקה at all or יציקה by a זר, how that fits with “לא בלל,” the meaning of “פתים מרובות,” and whether the משנה aligns with רבי שמעון’s view of יציקה as an עבודה.
- Today’s learning resumes the *Gemara* on the מחלוקת רבי אליעזר and חכמים where a כהן has a מחשבת פיגול to eat something that is not normally eaten and to burn something that is not normally burned, and חכמים say כשר while רבי אליעזר says פסול. Rav Asi explains that רבי אליעזר’s reason comes from the פסוק of פיגול “אם האכל יאכל,” which implies two “אכילות,” one אכילת אדם and one אכילת מזבח, and the תורה uses “אכילה” for הקטרה to be מקיש אכילת מזבח to אכילת אדם so that switching between them still counts as מחשבת פיגול. Rav Asi also reports in the name of רבי יוחנן that רבי אליעזר’s entire approach is only דרבנן, and the *Gemara* proposes that this could be תנאי היא, with one view holding פסול דאורייתא and another holding פסול דרבנן.
- A ברייתא teaches that if one slaughters with intent לשתות מדמו למחר, or להקטיר מבשרו למחר, or לאכול מאימוריו למחר—cases of intending to eat what is not normally eaten or burn what is not normally burned—then it is כשר according to חכמים and רבי אליעזר פוסל. The ברייתא continues with “להניח מדמו למחר,” and רבי יהודה פוסל, while רבי אלעזר says אף בזו רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירים.
- The *Gemara* asks רבי יהודה אליבא דמאן and rejects that he speaks according to רבנן, because if drinking blood tomorrow is כשר for רבנן then merely leaving it for tomorrow should be no worse. The *Gemara* concludes that רבי יהודה must be going according to רבי אליעזר, and it then asks why רבי אלעזר’s statement is not identical to רבי יהודה’s, answering that כרת איכא בינייהו as a possible difference. The *Gemara* frames the difference as whether רבי אליעזר’s פסול in these cases is a full פיגול with כרת or a lesser פסול without כרת, and it then rejects that framing by concluding לא, דכולי עלמא כרת ליכא.
- The *Gemara* establishes that there is a ג׳ מחלוקת בדבר regarding מחשבת הינוח. The תנא קמא holds that for “להניח” everyone agrees כשר, and the only מחלוקת רבי אליעזר וחכמים is in cases of מחשבה expressed as אכילה or הקטרה. רבי יהודה holds that for “להניח” everyone agrees פסול, with the reason given as גזירה מקצת דמו אטו כל דמו, וכל דמו פסולה דאורייתא, and it ties into רבי יהודה’s concept known as מחשבת הינוח, where a מחשבה that would render a קרבן פסול is itself מחשבה הפוסלת. רבי אלעזר holds that “להניח” follows the רבי אליעזר–חכמים dispute, so רבי אליעזר פוסל and חכמים מכשירים, and the *Gemara* presents this as making מחשבת הינוח תלוי in the earlier מחלוקת about “דבר שדרכו לאכול” versus “דבר שאין דרכו.”
- A ברייתא reports that רבי says כשהלכתי למצוא מדותי אצל ר׳ אלעזר בן שמוע ואמרי לה למצוא מדותיו של ר׳ אלעזר בן שמוע, and he finds יוסף הבבלי sitting before him and חביב לו ביותר. יוסף הבבלי repeatedly asks ר׳ אלעזר בן שמוע about השוחט את הזבח להניח מדמו למחר, and he answers כשר through ערבית, שחרית, צהרים, and מנחה, and then adds אלא שרבי אליעזר פוסל. When יוסף הבבלי hears רבי אליעזר פוסל, צהבו פניו, and he explains that he had learned from רבי יהודה that it was פסול but had searched among רבי יהודה’s students and could not find corroboration, and now החזרת לי אבידתי. ר׳ אלעזר בן שמוע becomes emotional, זלגו עיניו דמעות, and he says אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר and applies the פסוק מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, and he attributes יוסף הבבלי’s tradition to רבי יהודה בן רבי אלעאי because רבי אלעאי was תלמידו של רבי אליעזר לפיכך שנה לך משנת רבי אליעזר. The *Gemara* challenges whether this fits if רבי יהודה meant דברי הכל פסול, and it ultimately resolves that לעולם דברי הכל פסל קתני, and it explains that “החזרת לי אבידתי” means he recovered support for a פסול tradition that had been “lost” to him when no one else recognized it.
- A משנה states that if the מנחה procedures are missing or altered—לא יצק, לא בלל, לא פתת, לא מלח, לא הניף, לא הגיש, or שפתת פתים מרובות, or לא משחן—the מנחה is כשרה. The *Gemara* rejects that “לא יצק” means no יציקה at all because עיכוב כתיב ביה, and it interprets the phrase as לא יצק כהן אלא זר, meaning the act can be performed by a זר. The *Gemara* challenges whether “לא בלל” must then also mean not by a כהן but by a זר, and it answers that the comparison is not necessary and that הא כדיתא והא כדיתא, so “לא בלל” can mean לא בלל כלל in line with the rule that כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, while “לא יצק” is read as a כהן not being required.
- The *Gemara* asks how “פתים מרובות” can be a leniency if “לא פתת כלל” is already כשר, and it answers that “פתים מרובות” means שריבה בפתיתים, that he made too many pieces. The *Gemara* also offers an alternative that “פתים מרובות” can be literal, with a הוה אמינא that neither תורת חלה nor תורת פתיתים would apply, and it concludes קמשמע לן that it remains כשר.
- The *Gemara* suggests that the משנה is דלא כרבי שמעון, citing a ברייתא where רבי שמעון says כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה and derives from “מבני אהרן” that any עבודה המסורה לבני אהרן disqualifies such a כהן from receiving מתנות כהונה. The list of ט״ו עבודות includes היציקות והבלילות והפתיתות והמליחות והתנופות וההגשות והקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות והזאות והשקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע ונשיאת כפיים בין בפנים בין מבחוץ. Rav Nachman attempts to reconcile by distinguishing between מנחת כהנים and מנחת ישראל, or between נקמצות and שאינן נקמצות, claiming that where there is קמיצה the rule is מקמיצה ואילך מצות כהונה and earlier steps like יציקה can be done by a זר, while where there is no קמיצה even earlier steps require a כהן. Rava rejects this by arguing that the inclusion of יציקה for cases without קמיצה is learned from the cases with קמיצה, so what is כשר בזר there should remain כשר בזר here, and the *Gemara* concludes אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי שמעון.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions