Menachos 21
Summary
- The text follows מנחות דף כ״א עמוד א׳ from the line אלא טעמא דמעטי קרא and builds the sugya of *melicha* from the expansive pasuk וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח. The derashos establish that *melicha* applies broadly to items placed on the מזבח, yet דם is excluded by a specific מיעוט, and the Gemara tests that exclusion against the rule that cooking or salting דם removes it from תורת דם for liability. The text then develops how the issur of אכילת דם tracks whether the blood is ראוי for the avodah of זריקה, with distinctions between congealing by fire versus sun and between חטאת חיצוניות and חטאת פנימיות, and it records Rav חסדא, Rava, and Rav פפא’s extensions. It continues with halachos of חציצה for blood, derashos of the multiple “מלח” terms regarding the type and amount of salt and where it may come from, the rule that salt on an איבר has מעילה, and the distribution and permitted use of Mikdash salt for Kohanim. It ends by tying the severity of the issur דם and the rationale for korbanos to the Rambam in מורה נבוכים, the Ramban’s חריפות against that approach, and a חת״ם סופר reading of “כהן שאינו מודה בעבודה.”
- The derashos on the pasuk about *melicha* show that although the Torah states it by קרבן מנחה, the obligation is not exclusive to מנחה and extends to other קרבנות through a כלל פרט וכלל. The Gemara requires *melicha* for לבונה including לבונה הבאה בבזיכין, הקטורת, מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת נסכים, אימורי חטאת, אימורי אשם, אימורי קדשי קדשים, אימורי קדשים קלים, איברי עולה, and עולת העוף. The text notes that עצים do not require *melicha*, and it ties that to a מחלוקת רבי והחכמים because רבי treats עצים as having a דין מנחה that would imply *melicha*.
- The Gemara states that דם that goes on the מזבח does not require *melicha* because of a מיעוט in the pasuk, expressed as אלא טעמא דמעטי קרא לדם. The Gemara explains that without that מיעוט there would be a הוה אמינא that דם should require *melicha*, and it challenges that because salting blood would seem to remove it from תורת דם. The text frames the practical consequence as making the דם not ראוי for זריקה, so a *melicha* requirement on דם is hard to sustain.
- זעירי אמר רבי חנינא rules that דם שבישלו אינו עובר עליו, so eating cooked blood does not incur the חיוב כרת of eating blood. רב יהודה adds in the name of זעירי that דם שמלחו also does not incur the איסור דם, and he also states that איברים שצלאן before being offered produce אין בהם משום ריח ניחוח and constitute a פסולה. רש״י links the equivalence of cooking and salting to *maluach harei hu kerotach*, presented as grounded in יורה דעה 101, so salting can create effects like cooking with respect to halachic transformation. The text treats the issur of אכילת דם as bound to the Torah’s reason כי נפש הבשר בדם היא and the designation ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר, so what counts as “דם” for liability is tied to suitability for the avodah.
- Abaye challenges Rava from a ברייתא that הקיפה את הדם ואכלו חייב and that even if fat liquefies, או שהמחה את החלב וגמאו, liability remains. The Gemara answers that congealing by fire versus sun differs, expressed as כאן שהקיפה באור כאן שהקיפה בחמה, with the rule that באור לא הדר בחמה הדר. The Gemara then raises the קדשים principle הואיל ונדחה ידחה and cites דבעי מיניה רב מני מרבי יוחנן דם שקרש ואכלו מהו אמר ליה הואיל ונדחה ידחה, leading to Rava’s silence and a new proposal distinguishing חטאת החיצוניות from חטאת הפנימיות. Rav חסדא’s statement is reported that דם שקרש בחטאת ואכלו חייב because ולקח ונתן אמר רחמנא והא בר לקיחה ונתינה הוא, while בחטאת הפנימיות ואכלו פטור because וטבל והזה אמר רחמנא והא לא בר טבילה והזאה הוא. Rava rejects this limitation and rules even בחטאת הפנימיות ואכלו חייב, invoking הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החיצוניות, and Rav פפא extends the logic to דם חמור שקרש ואכלו חייב under the same principle.
- The Torah’s language about eating blood is presented as exceptionally severe, including ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה. The Rambam in מורה נבוכים is cited that similarly sharp language appears only regarding מולך. The Ramban is brought as connecting the issur דם to פרשת נח and the post-מבול permission to eat animals, describing that only בשר was permitted while דם and חלב remained forbidden and were directed toward avodah, framed through ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר. A Gemara in פסחים דף מ״ט עמוד ב׳ is quoted that תניא, רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר with the derashah from זאת תורת הבהמה והעוף, and the Maharsha explains it practically through the complexities of שחיטה, ניקור, and *melicha*. The text attributes to ר׳ אבן שועיב a moral rationale that the permission to eat meat depends on human מעלה over animals, so someone behaving like an animal lacks that right.
- Rav גידל אמר זעירי states that דם בין לח בין יבש חוצץ. A ברייתא counters that הדם והדיו והדבש והחלב, יבשין חוצצין, לחין אינן חוצצין, and the Gemara resolves it with לא קשיא: הא דסריך, הא דלא סריך, distinguishing fully wet from partially drying liquid. The text connects this to a practical citation from the ט״ז in הלכות ראש השנה about a מוהל and בעל תוקע who performed מציצה בפה and then blew שופר without cleaning, and it reports later Acharonim’s concern that drying blood becomes a חציצה between lips and shofar.
- A ברייתא derives that תמלח teaches that one does not perform *tibunehu*, while במלח teaches that one may not use מי מלח and must use actual salt. The phrase ולא תשבית מלח is interpreted as requiring מלח שאינה שובתת, identified as מלח סדומית, and when it is unavailable the text allows מלח אסטרוקנית from mining through תלמוד לומר תקריב, teaching תקריב כל שהוא. The word תקריב also yields תקריב מכל מקום, explained by רש״י as even from חוץ לארץ, and further derashos include תקריב אפילו בשבת and תקריב ואפילו בטומאה. The Gemara explores the meaning of טיבונהו with successive proposals by רבה בר עולא, אביי, and רבא, and it concludes with Rav אשי’s framing that the term implies an insufficient amount, requiring a meaningful salting.
- The Gemara states the practical method: מביא האיבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. Abaye adds וכן לקדרה, applying the same salting procedure to meat preparation for cooking in the context of halachic salting.
- A ברייתא rules that מלח שעל גבי האיבר מועלין בו, while salt on the כבש and on the top of the מזבח has no מעילה. The source is given from יחזקאל מ״ג: והקרבתם לפני ה׳ והשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עולה לה׳, which treats the salting as integrated into the offering. Another ברייתא establishes that salt is found in three places: בלשכת המלח, על גבי הכבש, and בראשו של מזבח, with functions of salting עורות קדשים, salting איברים, and salting the קומץ, לבונה, קטורת, מנחת כהנים, מנחת כהן משוח, מנחת נסכים, and עולת העוף.
- A משנה in שקלים is cited that בית דין stipulated על המלח ועל העצים שיהיו הכהנים נאותים. Shmuel limits the benefit by stating לא שנו אלא לקרבנם אבל לאכילה לא, and the Gemara rejects the initial assumption that this means salting their offerings versus eating קדשים because Kohanim are allowed to use Mikdash salt even for processing עורות קדשים. The Gemara redefines לקרבנם as לאכילת קרבנם and defines אכילה as אכילה דחולין, meaning Kohanim may use Mikdash salt for eating קדשים but not for חולין. The text explains that even חולין eaten to enable קדשים to be נאכלת על השובע does not permit use of Mikdash salt, and it ties נאכלת על השובע to the model of אפיקומן as זכר לקרבן פסח and to broader דין that all קרבנות are eaten that way.
- A ברייתא teaches that a ישראל bringing a מנחה does not need to bring his own salt, despite an initial comparison to bringing לבונה מתוך ביתו, because salt is compared to עצים as a ציבור provision. The derashah uses the phrase ברית מלח עולם הוא and an analogy to מאת בני ישראל ברית עולם to establish that salt is משל ציבור. Ravina to Rav Ashi uses this to argue that Shmuel’s limitation cannot mean salt for salting offerings, since even a זר receives it, so the limitation must be about use for חולין.
- The text recalls מנחות דף י״ח עמוד ב׳ where the משנה’s allowance that יציקה may be done by a זר is labeled מתניתין דלא כרבי שמעון because רבי שמעון counts היציקות among ט״ו עבודות and states כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, derived from המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין. רש״י in חולין דף קל״ב עמוד ב׳ is quoted defining the denial as saying דברי הבל הן and claiming משה בדה מלבו, and the ריטב״א objects that such a person is a כופר בעיקר with broader consequences. The text cites the חת״ם סופר’s alternative reading tied to the Rambam in מורה נבוכים חלק שלישי פרק מ״ו, where korbanos and the issur דם are presented as countering Egyptian עבודה זרה practices, including their drinking blood, their חמץ and honey offerings, and their lack of salt. The Ramban’s rejection is presented as calling that approach degrading to שולחן השם and inconsistent with ריח ניחוח, and the חתם סופר concludes that the “כהן שאינו מודה בעבודה” is the one who treats the Rambam’s rationale as the entire essence of korbanos, summarized as רק חושב שהוא להוציא מלב הטיפש ועל שולחן השם מגואל אותו כהן הוא אינו מודה בעבודה ואין לו חלק בכהונה כך נראה לעניות דעתי.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions