Menachos 23
Summary
- The *daf* מנחות דף כ״ג opens with a dispute between רבי יוחנן and ריש לקיש about whether a קומץ of מנחת חוטא that had oil placed on it becomes פסול, with רבי יוחנן ruling פסול and ריש לקיש asserting it remains כשר and even claiming a לכתחילה practice of giving it only residual oil so that it is not “fixed” with oil like other מנחות, and the *Gemara* tests this against sources about mixtures of מנחות before redirecting the case to different מנחות with differing oil proportions. The *Gemara* then raises רבא’s unresolved question about squeezing oil from a קומץ onto wood and whether “attachment” makes the הקטרה valid, compares it to רבי יוחנן וריש לקיש in זבחים about bones completing a כזית for העלאת חוץ, and leaves the issue תיקו. The presentation then connects מנחת חוטא’s lack of oil to רבי שמעון’s reason of שלא יהא קרבנו מהודר while also highlighting countervailing themes of preserving dignity for the sinner and elevating the בעל תשובה, citing the חדושי הרי״ם and the רמ״א in תורת העולה (חלק שלישי פרק ל״ה–ל״ו) about the unique קדושה of דם חטאת and the limitation of אשם תלוי because uncertainty prevents full חרטה like וחטאתי נגדי תמיד, and it aligns this with the Rambam’s opening requirement of וידוי in הלכות תשובה. The second half moves into the משנה’s cases of תערובות in מנחות and the *Gemara*’s attempt to connect them to the broader framework of רבי יהודה versus חכמים in ביטול and to the אמוראים רב חסדא and רב חנינא about נבילה ושחוטה, concluding that the מנחה-mixture rulings hinge on a גזירת הכתוב taught by רבי זירא about “הקטרה” and not on ordinary ביטול logic, and it closes with a מצה מטובלת case resolved by saying the spices are not a majority.
- A standard מנחה consists of סולת, שמן, and לבונה, while מנחת חוטא and מנחת קנאות omit oil, and רבי שמעון explains this as שלא יהא קרבנו מהודר because these offerings come from עבירה or at least questionable circumstances. A כהן who put oil on מנחת חוטא creates a dispute: רבי יוחנן rules פסול, and ריש לקיש rules it is כשר and says he himself would “swish” it in leftover oil from a כלי previously used for a regular מנחה and then complete it on the מזבח. A challenge from לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה is answered for ריש לקיש as meaning only that one must not “fix” an ordinary measure of oil for it, expressed as הוא שלא יקבע לה שמן כחברותיה, while רבי יוחנן maintains there is no valid לכתחילה oil and even בדיעבד it is פסול. A קשיא from חרבה שנתערבה בבלולה is first framed as if a מנחת חוטא mixed with an oiled מנחת נדבה, but the *Gemara* redirects it to מנחת פרים ואילים versus מנחת כבשים where both have oil yet in different proportions, and it clarifies that the phrasing וחרב שנתערב בבלול is פרושי קמפרש לה for that single case.
- Rבא asks whether a כהן who squeezed the oil out of a קומץ onto wood and then offered the wood together with the flour and oil fulfills הקטרה, since the components exist but not in the normal unified state of the קומץ. רב דימי בר אשי compares it to רבי יוחנן וריש לקיש in זבחים about an אבר lacking כזית that is completed by an attached bone for העלאת חוץ, where רבי יוחנן says חייב because חיבורי עולם כעולם דמו and ריש לקיש says פטור because חיבורי עולם לאו כעולם דמו. The *Gemara* answers that the question stands even within each view because bone and meat are naturally one entity but bone can separate and has the rule of ואי פירש לאו מצוה להדורי, while oil and flour are different מינים yet are halachically required together for the mitzvah of הקטרה. The *Gemara* leaves the question unresolved with תיקו.
- The analysis emphasizes that מנחת חוטא lacks oil as symbolic diminishment, following רבי שמעון’s rationale of שלא יהא קרבנו מהודר, alongside other symbolic features such as the סוטה’s offering being of שעורים and the omission of לבונה. It also brings the *Gemara*’s principle that a חטאת is offered בצפון like an עולה to avoid embarrassment, and it notes the tension between public concealment and other identifying features. It cites the חדושי הרי״ם on why דם חטאת is placed למעלה מחוט הסיקרא because the חוטא is now a בעל תשובה and במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. It then attributes to the רמ״א in תורת העולה, חלק שלישי פרק ל״ה, that the unique דין that דם חטאת is טעון כיבוס reflects heightened קדושה because the blood and soul of this offering are “more holy” due to the stature of the בעל תשובה. The רמ״א in תורת העולה, חלק שלישי פרק ל״ו, raises why אשם תלוי does not share כיבוס despite also coming for כפרה, and answers that true תשובה is more accessible when one knows the sin, citing וחטאתי נגדי תמיד, while ספק חטא leaves one not fully regretful. The Rambam in הלכות תשובה פרק א' הלכה א' is brought as requiring וידוי as the prerequisite for תשובה, framing recognition and articulation of the עבירה as the entry point for repair.
- The משנה rules that two מנחות שלא נקמצו that became mixed remain כשרות only if one can still take a קומץ from each separately, and if not they are פסולות. It rules that a קומץ that mixed with a מנחה שלא נקמצה may not be offered, and if it was offered then the מנחה that had already been נקמצה עולה לבעלים while the one שלא נקמצה does not. It rules that a קומץ mixed into its own שיריים or the שיריים of another מנחה also may not be offered, but if it was offered it עולה לבעלים.
- The framing from the prior *daf* is that רבי יהודה holds מין במינו אינו בטל, while חכמים allow מין במינו ביטול but hold עולין אין מבטלין זה את זה. Both are tied to the verse about mixing the bloods on יום כיפור, ולקח מדם הפר ומדם השעיר, where the presence of both bloods despite unequal quantities forces an interpretive rule about ביטול. Rabbi Yehuda reads it as mîn bemînô not being batel, and the sages read it as items that “go up” to the מזבח not nullifying each other.
- רב חסדא rules that נבילה is בטילה in שחוטה but שחוטה is not בטילה in נבילה regarding טומאה, because שחוטה cannot become נבילה while נבילה can “become” like שחוטה in that when it spoils its טומאת נבילה falls away, expressed as לכי מסרחה פרחה טומאתה. רב חנינא inverts the dependence and states that any item that can become like the other is not בטל, and any item that cannot become like the other is בטל, making the rule depend on the בטל rather than the מבטל. The *Gemara* anchors the entire debate within רבי יהודה by introducing רב חייא’s teaching that נבילה ושחוטה בטלות זו בזו and then refining רבי יהודה’s rule so that מין במינו לא בטל applies only היכא דאפשר למהוי כוותיה, with the dispute between רב חסדא and רב חנינא stated as בתר מבטל אזלינן versus בתר בטל אזלינן.
- The *Gemara* tries to derive support for רב חסדא or רב חנינא from the משנה’s cases, such as whether שיריים should be מבטל remaining טבל or whether a full מנחה should be מבטל a קומץ, and it shows that straightforward ביטול analysis would undermine the משנה’s outcomes. The *Gemara* answers that these cases follow רבי זירא’s גזירת הכתוב by linking the word הקטרה in different contexts: נאמר הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשיריים, yielding that a קומץ does not מבטל its counterpart and that שיריים do not מבטל the קומץ, so the mixture rules are not decided by ordinary principles of majority and similarity. The third case likewise stands because the same derivation prevents שיריים from nullifying the קומץ even though neither side “becomes” the other in the framework of רב חסדא and רב חנינא.
- The *Gemara* brings a הלכה that מצה kneaded with spices such as כצח and שומשמין remains כשרה and is called מצה מטובלת. An initial assumption that the spices are more than the מצה would create a ביטול problem, but the conclusion is that the case is where the spices are not a majority, stated as דרובא מצה היא ולא בטלה, and the wording מצה היא אלא שנקראת מצה מטובלת supports that reading.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions