Menachos 27
Summary
- A teaching on מנחות דף כז begins with three unresolved questions about whether burning a קומץ or איברים counts as proper *haktarah* when the wood is arranged on top of them or when the איברים are placed beside the fire, and each question remains תיקו. A משנה then establishes that certain required quantities in a מנחה are fully indispensable, so that even a small shortfall invalidates the offering, and it adds that paired components such as סולת with שמן and קומץ with לבונה mutually invalidate each other when one is missing. The משנה broadens into many other Torah areas where multiple items or acts are mutually indispensable, including the Yom Kippur goats, Shavuos offerings, the lechem hapanim components, nazir and תודה breads, the ד׳ מינים, and various sets of seven sprinklings, and the גמרא supplies brief scriptural keywords like חוקה, הויה, כן יעשה, and לקיחה תמה as sources. The narrative then lingers on the ד׳ מינים and the dispute whether they must be tied, and it presents later reflections from ר' משולם דוד הלוי and further analysis about what “מעכבין זה את זה” means in the משנה’s conceptual framework, alongside a closing aside about רבי שמעון, the זוהר, and a teaching attributed to the Satmar Rav.
- A report בשם רב אסי states that when רב אלעזר taught מסכת מנחות he asked whether a קומץ placed on the מזבח and then covered by arranging the מערכה above it counts as the normal דרך הקטרה or not, and the גמרא leaves it תיקו. A parallel question of חזקיה asks whether placing איברים on the מזבח and then arranging the wood above them satisfies “על העצים” or whether the verse “אשר תאכל האש את העולה על המזבח” indicates that being on the מזבח suffices even without being directly on the wood, and this too remains תיקו. A third question of רבי יצחק נפחא asks whether placing איברים בצידי המערכה, close enough to burn, counts as *haktarah* according to the view that *al* can mean *besamukh*, or whether “על העצים על המזבח” forces *al* to mean “literally on,” and this also ends תיקו.
- A משנה rules that הקומץ מיעוטו מעכב את רובו, and it extends the same rule to an עישרון, to היין, and to השמן, so that any shortfall פסול even when the majority is present. The משנה adds that the סולת and the שמן מעכבין זה את זה and that the קומץ והלבונה מעכבין זה את זה, so each component’s absence invalidates the whole unit. The גמרא explains that מלוא קומצו written תרי זימני teaches שינה הכתוב לעכב for the קומץ, that מסולתה teaches שאם חיסר כל שהוא פסולה for the עישרון, that ככה indicates עיכוב for wine and for oil in מנחת נסכים, and that ומשמנה functions like מסולתה for מנחת נדבה. The גמרא derives the mutual dependence of סולת and שמן from their repeated paired appearance with the מפיק ה, and it derives the mutual dependence of קומץ and לבונה from “על כל לבונתה” and “ואת כל הלבונה אשר על המנחה.”
- A transition frames the upcoming material as a major digression, with פרק תכלת leading into extended halachos of סתם, ספר תורה, תפילין, ומזוזה, though the immediate משנה stays with the theme of mutual indispensability. The משנה states that שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה and that שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה, and it adds that שתי חלות, שני סדרים, and שני בזיכין are each מעכבין. The משנה rules that הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה, that שני מינים שבנזיר are מעכבין, that ג׳ שבפרה—עץ ארז ואזוב ושני תולעת—are מעכבין, and that וד׳ שבתודה are מעכבין. The משנה includes וד׳ שבלולב as מעכבין, וארבעה שבמצורע as מעכבין with the addition of צפורים, and it lists sets of seven sprinklings—שבע הזאות שבפרה, ז׳ הזאות של בין הבדים, שעל הפרוכת, and שעל מזבח הזהב—as מעכבות זו את זו.
- The גמרא gives חוקה as the source for the two Yom Kippur goats and for multiple other cases, and it gives הויה for the two Shavuos lambs and again for the two loaves. The גמרא cites חוקה for the two lechem hapanim arrangements, for the two bowls, and for the dependence of the arrangements and bowls on each other. The גמרא derives the nazir pairing from “כן יעשה,” it derives the תודה requirement via an association to nazir through “הזבח תודת שלמיו” and “שלמיו לרבות שלמי נזיר,” and it derives the metzora set from “זאת תהיה תורת המצורע.” The גמרא derives the lulav set from “ולקחתם” as לקיחה תמה, with רש״י glossing that it requires ארבעתן כאחד as a complete taking.
- רב חנא בר רבא says the rule that ד׳ מינים are מעכבין applies when one lacks a species, but when one has them all, אין מעכבין, and רש״י explains this as not requiring tying. A ברייתא counters that no one fulfills the obligation until all four are באגודה אחת and adds the משל that ישראל are only מרוצה by הקדוש ברוך הוא when they are all באגודה אחת, citing “הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה.” The גמרא resolves that this is a תנאי dispute: the חכמים hold לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר, while רבי יהודה holds only אגוד כשר, and his reason is גמר קיחה קיחה מאגודת אזוב. Another teaching that לולב מצוותו באגדו ואם לא אגדו כשר is attributed to the חכמים, and “מצוותו” is explained as זה קלי ואנווהו.
- A teaching from ר' משולם דוד הלוי asks why the משנה lists the seven sprinklings but omits the four applications on the inner altar’s corners, and he answers that the משנה’s focus is not every halachic requirement but cases of שנים שהן אחת where the items form one essential unit in the עיקר חפצא. He connects this to a יסוד attributed to the Brisker Rav that מתן שבע is governed by a דין מניין וכך היה מונה, making each individual sprinkling by itself “nothing,” like a חצי קומץ, and therefore unsuitable for מחשבת פיגול even according to a view of מפיגל בחצי מתנה. He contrasts this with מתן ארבע, where each זריקה is a זריקה חשובה בפני עצמה and the קרבן is merely מחייב multiple distinct acts, so the conceptual unit differs even when the acts are all required.
- A ברייתא states that שבע הזאות שבפרה done בין שלא לשמן בין שלא מכוונות are פסולות, while another ברייתא agrees that שלא לשמן is פסול because חטאת קראה רחמנא but says שלא מכוונות are כשרות. רב חסדא resolves the contradiction by attributing it to רבי יהודה versus רבנן, and the sugya explains their dispute through the verse “ואל יבוא בכל עת אל הקדש… מבית לפרוכת אל פני הכפרת… ולא ימות,” where רבי יהודה treats *el* as דוקא and רבנן treat it as לאו דוקא. The application is that if *el* is דוקא then “והזה אל נוכח פני אהל מועד” demands precise alignment, while if *el* is לאו דוקא then lack of precise targeting does not invalidate. רב יוסף challenges that reading *el* as דוקא would imply similar strictness for sprinklings “על פני הכפורת” despite the absence of an ark in בית שני, and answers are given from “וכיפר את מקדש הקודש מקום המוקדש לקודש” and a separate approach of רבא that distinguishes whether the כהן stands מזרח ומערב versus צפון ודרום during the sprinkling.
- A cited teaching says that interior חטאות and מצורע rites are פסול when שלא לשמן but remain כשר when שלא מכוונות, and a conflicting ברייתא says the לוג שמן של מצורע is כשר even when done שלא לשמן. רב יוסף first ties the dispute to רבי אליעזר versus רבנן by linking לוג to אשם and אשם to חטאת, but the sugya challenges this with the rule that דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. רבא resolves that both statements can follow the רבנן, with “כשר” meaning the act is valid while “פסול” means it does not achieve ריצוי and is לא עלה לבעלים לשם חובה.
- A concluding reflection notes a repeated pattern of מתניתין דלא כרבי שמעון in early מנחות, including issues like מנחה שלא לשמן, whether יציקה is an עבודה, and other procedural points. An aside cites a dispute between the רמב״ם and the חכמי לוניל about whether גיד הנשה is מותר בהנאה or אסור בהנאה, framed as רבי יהודה versus רבי שמעון, and it reports the בית יוסף’s suggestion that the חכמי לוניל relied on the זוהר הקדוש stating אסור בהנאה. The דרכי משה challenges that this is still רבי שמעון’s position, and a teaching attributed to the דברי יואל בשם the Satmar Rav answers from שבת ל״ג that רבי שמעון בר יוחאי’s stature after the מערה differs from before, so the general rule that the הלכה is not like רבי שמעון does not apply to רבי שמעון of the זוהר written in the מערה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions