Menachos 37
Summary
- The text learns through the סוגיות in מנחות ל״ז from the end of ל״ו עמוד ב׳, presenting the הלכה that one must remain aware of תפילין through constant *mishmush* and a קל וחומר from the ציץ, and then develops the core הלכות of where תפילין are placed on the body and on which arm, including proofs from פסוקים and competing דרשות. The narrative moves through debates about whether “יד” means שמאל, how to treat an איטר and one who is שולט בשתי ידיו, how “ידכה” is read as יד כהה, and where the “קיבורת” and “קדקוד” are defined. The piece also pauses to identify רבי יוסי החורמי through רש״י and תוספות and then expands with the חתם סופר’s explanation of the name “אחרום,” before returning to a dramatic exchange between פלימו and רבי about a two-headed child that becomes “real” in the גמרא and yields a פדיון הבן ruling. The closing section frames a major מחלוקת about the definition of היסח הדעת in תפילין, attributing positions to רבינו יונה, the רמב״ם, the רמב״ן, the שאגת אריה, and the פרי יצחק, and adds a report about רבינו יונה physically tightening the רצועה to avoid distraction.
- A person is חייב to *mishmush* his תפילין בכל שעה so that he remains aware of them and does not become מסיח דעת. A קל וחומר comes from the ציץ: since the ציץ has only one אזכרה and the תורה says והיה על מצחו תמיד, the כהן גדול cannot be מסיח דעת ממנו, and תפילין שיש בהן אזכרות הרבה are therefore certainly subject to שלא תסיח דעתו ממנו. The text notes that many הלכות in ש״ס are learned from והיה על מצחו תמיד and cites רבינו תם in קידושין ס״ו עמוד ב׳ that the כהן גדול is always allowed to wear the ציץ even שלא בשעת עבודה and even במדינה, because והיה על מצחו תמיד makes the ציץ different.
- The ברייתא states ידכה זו שמאל and proves that סתם יד means the left by bringing פסוקים that contrast יד with ימין, including אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, and למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה. רבי יוסי החורמי argues that ימין can be called יד from וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו, and the answer distinguishes between יד ימיני and יד סתם. רב נתן derives שמאל from וקשרתם וכתבתם by equating קשירה to כתיבה, so that tying is done with the right hand and the תפילין must therefore be placed on the left arm. רב אשי offers a third מקור from the spelling ידכה בה׳, reading it as יד כהה, the weaker hand, and רב אבא challenges by suggesting reading it as יד כח, but רב אשי answers that the word is written with ה׳ and the דרשה follows the written form.
- The text presents כתנאי that ידכה בה׳ זו שמאל, while אחרים אומרים ידכה לרבות את הגידם. A further ברייתא says אין לו זרוע פטור מן התפילין, and אחרים say the opposite by including the גידם through ידכה לרבות את הגידם. The presentation summarizes that the גמרא yields three דרשות for שמאל: סתם יד, the קשירה/כתיבה linkage, and יד כהה.
- A ברייתא rules that an איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו, defining “left” as the weaker or non-dominant hand for that person. Another ברייתא says מניח בשמאלו שהוא שמאלו של כל אדם, and אביי resolves that as referring to one who is שולט בשתי ידיו, who returns to the default placement on the left. The text highlights that יד כהה naturally supports the ruling that the איטר places תפילין on his right arm.
- רש״י explains that רבי יוסי החורמי is called so because חוטמו משוקע and connects it to בכורות מ״ג עמוד ב׳ where חרום is a מום defined as זה שחוטמו משוקע. תוספות objects that it does not seem that חז״ל would give a תנא a nickname בלשון גנאי and instead says he is named after his place, חרום. The חתם סופר in פרשת אמור argues from the wording that if it were a מום it should be רבי יוסי החרום, and he explains “אחרום” through a conceptual link to ברכות כ׳ עמוד א׳ about רבי יוחנן sitting at the שערי טבילה so that women would see him and have זרעא דשפירי כוותי, which the חתם סופר interprets as spiritual stature rather than physical beauty. He further ties this to מועד קטן י״ח עמוד ב׳ on ויקנאו למשה במחנה as קינוי וסתירה and שחשדו לו מנשותיהם, attributing it to a סגולה that produced children resembling משה רבינו, and he proposes that רבי יוסי אחרום is called so because he caused others to be חרום, framing the name as לשון שבח rather than גנאי.
- תנא דבי מנשה derives על ידך as זו קיבורת, placing תפילין של יד on the biceps. A ברייתא learns it from the comparison to תפילין של ראש: just as that is בגובה שבראש, this is בגובה שביד. רבי אליעזר derives placement from והיה לך לאות as לך לאות ולא לאחרים לאות, locating it where it is normally covered. רבי יצחק derives it from ושמתם את דברי אלה על לבבכם and then וקשרתם, teaching שתהא שימה כנגד הלב, and the text reports that רב חייא או רב אשי בר אבא בריה דרב אביא positioned the תפילין aligned with the heart.
- אמימר sees רב אשי’s תפילין and questions whether he holds לך לאות ולא לאחרים לאות. רב אשי answers that the דרשה is said with respect to the place of placement, not as an absolute rule that no one may ever see the תפילין, and that the requirement is that the תפילין be in a spot where typically it is not visible. The text states that if the תפילין becomes visible incidentally, nothing is wrong as long as it is in the correct location.
- A ברייתא defines בין עיניך as גובה שבראש and rejects a literal placement between the eyes through a גזירה שוה to לא תשימו קרחה בין עיניכם למת, interpreting it as מקום שעושה קרחה. The text defines קדקוד as מקום שמוחו של תינוק רופס through דבי רבי ינאי. רבי יהודה derives the location through an analogy to תפילין של יד and the rules of נגעים, requiring a place הראוי לטמא בנגע אחד, which excludes the literal between-the-eyes area because it includes skin and hair and multiple forms of נגע.
- פלימו asks רבי about one who has two heads and on which head he places תפילין, and רבי responds with the threat of either exile or acceptance of שמתא, treating the question as ridicule. While they speak, a man arrives saying his wife gave birth to a child with two heads and asks how much to give for פדיון הבן, five סלעים or ten. An elder rules that he must give י׳ סלעים, and the גמרא challenges this in light of the דרשה limiting פדיון to a child that lives thirty days through the word אך. The answer says שאני הכא דבגלגולת תלה רחמנא, so the חיוב follows the number of heads in this case.
- The text associates the גמרא’s two-headed child with Siamese twins and notes a famous תשובה of רב משה פיינשטיין about Siamese twins born in Lakewood in September 1977 who were taken to CHOP for surgery overseen by C. Everett Koop. It states that the ethical question turned on whether the twins are one person or two and that the גמרא’s ruling of י׳ סלעים based on גלגלות suggests viewing them as two children. It reports that Dr. Koop assembled a large medical team, cared deeply about the ethical component, and relied on רב משה פיינשטיין’s guidance in deciding what to do.
- רבינו יונה as cited by the רא״ש in ברכות asks how שינת עראי in תפילין is permitted in סוכה כו עמוד ב׳ if היסח הדעת is forbidden, and he answers בשם רבינו משה ז״ל that היסח הדעת means שחוק וקלות ראש rather than constant thought, so sleeping עראי is not a violation because it is not frivolity. The שאגת אריה in הלכות תפילין סימן לט argues that the רמב״ם and the רמב״ן disagree, since they explain that an אבל does not wear תפילין because תפילין requires כוונת הלב and ישוב הדעת, and the אבל cannot avoid היסח הדעת even without שחוק וקלות ראש. The שאגת אריה asks how רבינו יונה fits חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה and answers that the דאורייתא concern is שחוק וקלות ראש but the חכמים impose constant *mishmush* as a safeguard to prevent reaching that state. The פרי יצחק in חלק א׳ סימן ה׳ answers why even under the stricter view שינת עראי is allowed by limiting the איסור היסח הדעת to the time one is actively being מקיים the מצוה, and he argues that during sleep one is not מקיים the מצוה due to lack of כוונה and the status of מתעסק, so the איסור does not apply then.
- מגדים חדשים on ואתחנן cites ספר ארבעה קניינים בשם רבינו יונה זכרונו לברכה that he tightened the רצועה of the יד until his arm hurt so that the pain would prevent היסח הדעת. The text parallels this to ספר החינוך מצוה צט about the כהן’s גארטל of thirty-two אמות, explaining that the tightness and felt constraint keeps the כהן mindful of his בגדי כהונה and the עבודה. The narrative concludes that this report about רבינו יונה’s practice sits alongside his definition of היסח הדעת as שחוק וקלות ראש and aligns with the idea that constant awareness prevents one from slipping into frivolity.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions