Menachos 41
Summary
- The text learns מנחות דף מ״א עמוד א׳ from “תנו רבנן טלית כפולה” through several connected sugyos in ציצית, including where ציצית belongs on a folded garment, whether ציצית is חובת גברא or חובת טלית, stories involving a מלאך and רב קטינא about avoiding ציצית, the status of סדין בציצית and its link to “דומה למלאך ה׳ צבאות,” practical rules about sewing tears near the corner and תעשה ולא מן העשוי, the permissibility and limits of transferring תכלת and ציצית between garments and the dispute of רב ושמואל, rules for a טלית שכולה תכלת and the disqualification of קלא אילן, precautions against cleaners switching תכלת, and an extended aside from later sources about ציצית on תכריכין and about why בגדי כהונה do not have ציצית, including the מנחת חינוך’s analysis and later discussion of עוסק במצוה פטור מן המצוה and whether wearing a ד׳ כנפות garment without ציצית is an independent איסור or a ביטול מצוה.
- A טלית כפולה creates a question whether ציצית goes on the original corners or on the corners formed by the fold. A ברייתא presents a מחלוקת תנאים in which the תנא קמא obligates and places ציצית on the folded corners, while ר׳ שמעון exempts the fold and requires ציצית on the original corners. Everyone agrees that if the garment is folded and sewn, it is obligated with ציצית on the new corners, and the Gemara explains that this includes sewing with wide stitches that are easy to undo, as clarified by רש״י’s second פשט, so the sewn fold still defines the corners.
- Rבה בר הונא encounters רבה בר רב נחמן wearing a טלית כפולה with ציצית on the folded corners, and when a fold comes undone the ציצית ends up near his head rather than on the corner, prompting the rebuke “לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא.” Rבה בר רב נחמן removes the garment and wears another, and רבה בר הונא objects that this assumes ציצית is merely חובת גברא, while he holds it is חובת טליתו or חובת חפצא so an owned ד׳ כנפות garment must be fixed even when not being worn. The Gemara considers support from חסידים הראשונים who placed תכלת once a woven garment reached a שיעור of שלוש, but rejects it as a ראיה because חסידים “מחמרי אנפשייהו.”
- The Gemara states that רבה בר הונא’s stance “פליגא דמלאכא” and relates that a מלאך finds רב קטינא wearing סדינא בקייטא and סרבלא בסיתווא so that he never wears ציצית, and asks “ציצית של תכלת מה תהא עליה.” Rav Ktina asks “ענשיתו אעשה,” and the מלאך answers “בזמן דאיכא רותחא ענשינן,” yet the Gemara concludes there is no proof here for defining ציצית as חובת גברא because even חובת גברא only applies when wearing a garment that is itself “בת חיובא.” The Gemara frames the מלאך’s claim as a complaint about using “תחבולי” to exempt oneself rather than a statement that Rav Ktina violates the formal חיוב when he lacks a qualifying garment.
- A passage from שבת דף כה עמוד ב׳ is brought where רבי יהודה בר אלעאי prepares for שבת, washes, wraps himself, and sits in “סדינין המצוייצין,” and he appears “דומה למלאך ה׳ צבאות.” The תלמידים hide their garment corners and רבי יהודה tells them “סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין והלכה כדברי בית הלל ואינו אלא גזירה משום כלאים,” presenting the תלמידים as following בית שמאי while he follows בית הלל. The מהרש״א explains that “דומה למלאך” connects to the מלאך in מנחות who seems to assume סדין is חייב בציצית, while תוספות (סוכה דף ג עמוד א) cites רב עמרם גאון that one of the rare cases where הלכה follows בית שמאי is “מנחות פרק התכלת גבי סדין בציצית,” establishing a tension between the שבת description and later פסיקה.
- A further connection is drawn from נדרים דף כ עמוד א where רבי יוחנן בן דהבאי attributes “ד׳ דברים” to “מלאכי השרת,” and the Gemara explains either that “מלאכי השרת” means רבנן or that they are called so because they are “דמיצייני כמלאכי השרת.” The ר״ן explains “מצויינים ונבדלים” using the הגדה’s “מלמד שהיו ישראל מצויינים שם,” while a different גרסא attributed to רש״י is cited as “דמיצייתי כמלאכי השרת,” explained as “שעטופים בציצית,” and this is presented as another strand tying מלאך imagery to ציצית.
- The Gemara cites שמואל that “כלי קופסא חייבין בציצית,” describing garments in a box as needing ציצית, consistent with framing the obligation as חובת טלית. The Gemara adds that שמואל agrees that a זקן who prepares garments “לכבודו” is פטור because “אשר תכסה בה” excludes items not worn in life, yet it then says that at burial “ודאי רמינא ליה” would be required because of “לועג לרש חרף עושהו.” The text then contrasts this implication with the reported מנהג ישראל of not burying with כשר ציצית and of making ציצית פסול before burial, brings תוספות’ struggle and the רצב״א’s reliance on a מפורש מסכת שמחות that directs invalidating ציצית, and adds תוספות’ precedent from the divergence between the Bavli’s reading choice on תענית ציבור and the מנהג to read “ויחל” based on מסכת שמחות.
- The ערוך השלחן (הלכות אבילות סימן שנ״א) is quoted that the widespread custom is to carry the deceased with ציצית and then detach one ציצית before burial, with a preference to do so immediately before interment. Two reported incidents are presented as “אות מן השמים,” one involving a תלמיד who left at the moment others detached a ציצית from someone who had instructed burial with all ציציות, and another involving a nail tearing off a ציצית after burial with all ציציות. The ערוך השלחן attributes these two cases to “הוילנא גאון, הגר״א זצ״ל” and “החסיד בעל יסוד שורש ועבודה.”
- Rava quoting Rav Yehuda rules that if a טלית tears more than three from the corner “יתפור,” while within three “לא יתפור,” and a ברייתא aligns while recording that within three רבי מאיר forbids and חכמים permit. The concern is that sewing may leave a dangling thread near the eligible placement zone and it could be confused as a ציצית strand, creating a פסול through תעשה ולא מן העשוי. The baraita adds agreement that one may not attach an “אמה על אמה” corner from another garment with its existing ציצית because the corner and ציצית would come together as a finished unit, but one may bring תכלת from elsewhere and hang it provided it is “שלא תהא מופסקת,” and תוספות questions what new teaching exists in stating that transferred תכלת still needs the proper שיעור.
- The Gemara proposes proving from the baraita that “מתירים מבגד לבגד,” but rejects it by limiting the case to “דבלאי,” where the original garment is worn out so reuse does not raise ביזוי מצוה concerns. A separate sugyah is raised around the fear of קלא אילן and a possible inference that retying is allowed, but the Gemara answers “דילמא דעבד,” allowing for deceitful behavior regardless of the normative rule. The Gemara records an explicit מחלוקת: רב says “אין מתירין מבגד לבגד” and שמואל says “מתירין מבגד לבגד,” and it parallels this to רב’s “אין מדליקין מנר לנר” versus שמואל’s “מדליקין מנר לנר,” and to רב’s rejection of “הלכה כרבי שמעון בגרורא” versus שמואל’s acceptance. Abaye reports that his teacher רבה generally follows רב except for these three cases where he rules like שמואל, including “מתירין מבגד לבגד.”
- A ברייתא rules that for “טלית שכולה תכלת” all colors can exempt for the ציצית strings except קלא אילן. A challenge baraita states that a garment is exempted only by “מינה,” then for a fully תכלת garment one hangs תכלת plus “דבר אחר,” excludes קלא אילן לכתחילה, and declares that if one used קלא אילן it is כשרה בדיעבד. Rav Nachman bar Yitzchak resolves the contradiction by distinguishing “טלית בת ארבע חוטים” from “טלית בת שמונה חוטים,” explaining that where extra strands exist the presence of קלא אילן in the additional set can leave the core requirement intact, while the four-string configuration cannot tolerate it even בדיעבד, and תוספות raises the difficulty of how “שמונה חוטים” avoids בל תוסיף.
- Because “דמא יקירא” and קלא אילן is cheap, the text describes suspicion that cleaners might replace תכלת with קלא אילן and profit. Rav Yehuda gives his garment to a cleaner, Rav Chanina makes a “סיסא,” and Ravina has it sewn into the hem, each reflecting a different practical response to the risk of theft and substitution.
- A Gemara in שבת דף מג עמוד א is cited that “הכל חייבין בציצית” includes כהנים, and the חידוש is explained as countering a הוה אמינא based on the סמיכות of “לא תלבש שעטנז” to “גדילים תעשה לך” and the fact that כהנים have permitted כלאים in בגדי כהונה. The מנחת חינוך (מצוה צט) infers that the Gemara’s framing implies that כהנים would wear ציצית even on בגדי כהונה such as the מעיל, argues the מעיל is technically a ד׳ כנפות garment, but then rejects the conclusion as “לא ראינו ולא שמענו” and answers that בגדי כהונה belong to הקדש and function as “טלית שאולה,” which is פטור מן הציצית. Rav Chaim Kanievsky is cited as bringing this issue in his פירוש to מסכת ציצית, extending the question to the אפוד, concluding with the same answer from the מנחת חינוך, and adding a support from רש״י in זבחים דף כ״ו עמוד א where “ציציותיו” is interpreted as “ציציות ראשו” rather than garment tzitzis, implying a כהן is not wearing garment ציצית in the עזרה.
- Rav Dov Landau suggests that the כהנים may be exempt because the Rambam holds בגדי כהונה are worn only “בשעת עבודה,” making them “עוסק במצוה פטור מן המצוה,” and Rav Chaim responds by citing רמ״א סימן ל״ח סעיף קטן ח׳ that עוסק במצוה only exempts when fulfilling the other mitzvah would require “טרחא,” but if one can do both “בלא טרחא” one should. A further point is raised that עוסק במצוה does not override a לא תעשה, and the text answers by citing the בית יוסף סוף סימן י״ג בשם המרדכי and the רי that the Torah never said “לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפיים בלא ציצית,” so the issue is a מצות עשה to attach tzitzis when possible rather than an independent איסור of wearing. The ruling is framed such that if one cannot attach tzitzis, such as on שבת when tying is impossible or when stranded without strings, wearing the garment is not treated as an איסור because the failure is not a willful ביטול מצוה, and this model is used to address the objection that עוסק במצוה could not permit an outright prohibition.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions