Menachos 59
Summary
- A mishnah at the top of מנחות דף נט עמוד א classifies מנחות by whether they require *shemen* and *levonah*, listing those that need both, those that need only *shemen* (מנחת נסכים), those that need only *levonah* (לחם הפנים), and those that need neither (שתי הלחם, מנחת חוטא, מנחת קנאות), and it is tied to a pattern noted in נדרים דף ב about how mishnayos explain categories. Rav Pappa teaches that the list of מנחות טעונות שמן ולבונה is always ten, excluding רבי שמעון’s view that מנחת מאפה תנור can be מחצה חלות ומחצה רקיקין, which would make eleven. A ברייתא on the פסוק ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה היא derives exclusions and inclusions—excluding *shemen* from לחם הפנים and *levonah* from מנחת נסכים, including מנחת שמיני ללבונה, and excluding שתי הלחם from both—and the גמרא repeatedly resolves alternative readings through the implication of “נפש” for מנחות יחיד. Later, the mishnah and beraisos establish that adding *shemen* to מנחת חוטא or מנחת קנאות invalidates it while adding *levonah* can be corrected by removing it, and a further sugya analyzes *levonah shechukah*, פיגול timing before or after removal, and whether the earlier פסול creates דיחוי, with answers from Abaye, Rava, and Rav Ashi. The text then shifts to a halachic analysis of a Rambam about שאור ודבש on the מזבח, the כסף משנה’s challenge from אביי ורבא and the rule הלכה כרבא, the לחם משנה’s resolution via חצי שיעור אסור מן התורה, and the מנחת חינוך’s framing through the Shaagas Aryeh’s two ways to understand חזי לאצטרופי, extending into parallel כסף משנה questions in חמץ and the נודע ביהודה and רבי עקיבא איגר’s treatment of end-of-Pesach cases.
- A mishnah states that some מנחות are טעונות שמן ולבונה, some are שמן ולא לבונה, some are לבונה ולא שמן, and some are לא לבונה ולא שמן. A mishnah lists as טעונות שמן ולבונה: מנחת הסולת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין, מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, מנחת עובד כוכבים, מנחת נשים, and מנחת העומר. A mishnah states that מנחת נסכים is טעונה שמן ואין טעונה לבונה and that לחם הפנים is טעונה לבונה ואין טעונה שמן, with שני בזיכי לבונה functioning as מתיר for לחם הפנים. A mishnah states that שתי הלחם, מנחת חוטא, and מנחת קנאות are אין טעונה לא שמן ולא לבונה.
- A note ties this mishnah to נדרים דף ב, where mishnayos sometimes explain groupings in the same order they are listed and sometimes in reverse. A contrast is drawn to examples like במה מדליקין ובמה אין מדליקין and similar formulations where the explanation begins with the latter clause. A gemara’s main resolution is stated as אלא לאו דווקא, זימנין מפרש ההוא דפתח ברישא וזימנין ההוא דסליק מפרש ברישא. A statement of Rav Pappa is quoted as a broader rule: כל היכא דתנן עשרה תנן.
- A statement of Rav Pappa applies to the list of מנחות טעונות שמן ולבונה and asserts that the correct count is ten. A further claim is made that in every context where this list appears, it should be ten. A reason is given that this excludes רבי שמעון דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין, since that would introduce an additional subtype within מנחת מאפה תנור and yield eleven. A conclusion is stated as קא משמע לן דלא, framing this as another סתם משנה דלא כרבי שמעון.
- A ברייתא expounds the פסוק ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה היא, and רש״י is cited that this פסוק במנחת העומר קאי. A derashah reads עליה שמן as excluding לחם הפנים from *shemen*, rejecting a קל וחומר from מנחת נסכים and concluding תלמוד לומר עליה. A derashah reads עליה לבונה as excluding מנחת נסכים from *levonah*, rejecting a קל וחומר from לחם הפנים and concluding תלמוד לומר עליה. A derashah reads מנחה as לרבות מנחת שמינית ללבונה and reads היא as להוציא שתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.
- A gemara challenges why עליה שמן excludes לחם הפנים rather than excluding a מנחת יחיד such as מנחת כהנים, and רש״י is cited that the gemara names one example though others could have been chosen, with the phrase וחד מינייהו נקט. A gemara argues for including מנחת כהנים due to shared features with מנחת העומר such as עשרון, כלי, חוץ, וצורה with פסול לינה, הגשה, and אישים, contrasted with לחם הפנים. A counter-argument favors including לחם הפנים because of ציבור, חובה, דוחה טומאה, דאכול, פיגול, and ובשבת, contrasted with מנחת כהנים as a מנחת יחיד. A resolution relies on the implication of ונפש כי תקריב קרבן מנחה that a מנחת יחיד ordinarily has *shemen* and *levonah*, making it more plausible that the exclusions target קרבנות ציבור.
- A parallel cycle repeats for עליה לבונה, with the gemara challenging why it excludes מנחת נסכים rather than a מנחת יחיד and again resolving via “נפש.” A further challenge asks why מנחה is a ריבוי rather than a מיעוט regarding מנחת שמיני, and a response states שעה דורות לא ילפינן as part of the reasoning that the verse functions as a needed inclusion. An explanation is offered that the שמיני למלואים precedent becomes relevant again at the inauguration of בית שני by עזרא, tying the הלכה to future practice rather than “מה דהוה הוה.” A third challenge asks whether היא excludes מנחת כהנים rather than שתי הלחם, and after competing similarity lists the same “נפש” reasoning is stated to anchor the exclusions in ציבור-offerings, yielding the mapping that ונתת עליה שמן excludes לחם הפנים, ושמת עליה לבונה excludes מנחת נסכים, and היא excludes שתי הלחם.
- A mishnah states וחייב על השמן בפני עצמו וחייב על הלבונה בפני עצמו, grounding this in the explicit לאו formulations לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה and לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה. A mishnah rules that if one adds *shemen* the מנחה is פסול, while if one adds *levonah* ילקטנה, and it adds that placing *shemen* on שירי המנחה does not violate the לאו. A mishnah rules that if one puts כלי גבי כלי, with the מנחה in one vessel and *shemen* in another, the offering is not invalidated.
- A ברייתא derives that לא ישים עליה שמן ואם שם פסול, and it initially entertains that adding *levonah* should also be פסול but concludes from כי חטאת היא that after adding *levonah* it is still treated as a חטאת. A further derivation uses היא as a מיעוט to keep *shemen* invalidating, and a rationale is stated: *shemen* cannot be removed while *levonah* can be removed, expressed as פוסל אני בשמן שאי אפשר לוקטה ומכשיר בלבונה שאפשר לוקטה.
- A question is posed by רבה בר רב הונא before רבי יוחנן about נתן עליה לבונה שחוקה, probing whether the permissibility depends specifically on the ability to perform לקיטה or on the idea that it does not become בלוע like *shemen*. A “תשמע” from the mishnah’s wording ולבונה ילקטנה is raised and then answered with the possibility that the mishnah is “חדא ועוד קאמר,” and the same move is applied to a supporting ברייתא.
- A later ברייתא is brought as decisive: מנחת חוטא מנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשרה. A further ruling states that if before removing the *levonah* the כהן has מחשבה between חוץ לזמנו and חוץ למקומו, the result is פסול ואין בו כרת, while if after removing the *levonah* he has מחשבה, then חוץ למקומו remains פסול ואין בו כרת and חוץ לזמנו becomes פיגול וחייבין עליו כרת. A conclusion is drawn that while the *levonah* remains, the offering is treated as פסול for purposes of “כהרצאת כשר כך הרצאת פסול,” and only after removal does the normal פיגול framework apply.
- A further challenge claims the temporary פסול should create דיחוי, preventing later full restoration for pигול consequences. An answer from אביי states בחטאת קריה רחמנא, treating the Torah’s designation as controlling. An answer from רבא attributes the ברייתא to חנניה המצרי דלית ליה דיחוי, citing his rule about replacing one of the שני שעירים even after דם בכוס with מביא חבירו שלא בהגרלה ומזווג ליה. An answer from רב אשי states that דיחוי does not apply when the fix is בידו, and רב אדא supports this from רבי יהודה’s positions: רבי יהודה states on Yom Kippur נשפך הדם ימות המשתלח, מת המשתלח ישפך הדם, yet in פסחים he allows a corrective practice with כוס היה ממלא מדם התערובות וזורק זריקה אחת כנגד היסוד, showing the principle that היכא דבידו no דיחוי is imposed.
- A previous sugya on מנחות דף נח is summarized as a מחלוקת אביי ורבא about the שיעור implicit in the beraisa’s derashah of כי כל שאור and כי כל דבש to include פחות מכשיעור, with אביי extending liability even below כזית and רבא requiring at least כזית while still reading “פחות מכשיעור” as פחות מכקומץ. A Rambam in הלכות איסורי מזבח, פרק ה' הלכה א' is quoted as stating שאור ודבש אסורים לגבי המזבח and ואיסורם בכל שהוא, and the כסף משנה challenges this as appearing to rule like אביי against the standard הלכה כרבא. A further tension is stated from the Rambam in הלכות מעשה הקרבנות, פרק י״ג הלכה י״ד that אין קומץ פחות משני זיתים, aligning with רבא, creating an apparent internal contradiction.
- A resolution attributed to the לחם משנה states that the Rambam indeed follows רבא on the operative שיעור for punishment, and “אסורם בכל שהוא” reflects the general rule חצי שיעור אסור מן התורה, so the Rambam’s wording addresses prohibition rather than מלקות. A presentation of the מנחת חינוך in מצוה קיז reports the כסף משנה’s question, the לחם משנה’s answer, and argues that the לחם משנה’s reading is straightforward given many Rambam formulations of איסור בכל שהוא as shorthand for חצי שיעור אסור מן התורה.
- A חקירה from שאגת אריה סימן פא is presented about רבי יוחנן’s rationale in יומא עד עמוד א, כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל, with one reading treating חצי שיעור as forbidden because it can actually combine within a time-frame like כדי אכילת פרס to form a full שיעור, and a second reading treating it as forbidden because one could have eaten more and reached the full שיעור even if combination is not practically operative. A נפקא מינה is framed around איסורים like בל יראה בל ימצא and around non-eating contexts like הקטרה, where the text asserts that “צירוף” in the eating sense is not assumed to apply. A suggestion is made that the כסף משנה’s reluctance to accept the לחם משנה’s פתרון may reflect the first reading that requires practical צירוף, while the לחם משנה’s confidence depends on the broader reading that does not require practical צירוף.
- A Rambam in הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ז' is quoted: האוכל מן החמץ עצמו בפסח כלשהו הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ, while no כרת or קרבן applies unless there is כזית. A כסף משנה asks why a פסוק is needed when חצי שיעור אסור מן התורה applies generally and leaves the issue as צריך עיון. A נודע ביהודה in צל״ח פסחים דף מ״ד answers that חצי שיעור depends on חזי לאצטרופי, and at the very end of פסח there is no remaining time to combine to a כזית, so the פסוק is needed to forbid even then. A reference is added that רבי עקיבא איגר, תשובה קנ״ד, entertains a similar possibility that where no צירוף to a full שיעור is possible, חצי שיעור might be permitted, and this frames a continuing tension about what exactly the כסף משנה holds, since different readings are suggested from his different comments in איסורי מזבח and in חמץ ומצה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions