Menachos 67
Summary
- Today’s learning centers on מנחות דף סז עמוד א at גלגול הקדש within the ongoing framework of the קרבן עומר, the מנחה brought on טז ניסן that is מתיר the תבואה חדשה. The משנה about the leftover grain from the קצירת העומר sets up a dispute between the תנא קמא and רבי עקיבא about whether redeemed leftovers are liable for מעשר, and the גמרא uses that to establish the broader principles of מירוח הקדש and מירוח עובדי כוכבים for תרומות ומעשרות, and then parallels them to גלגול for חלה. The sugya presents Ravah’s analysis of גלגול הקדש as פטור מן החלה based on an explicit משנה, his uncertainty and later conclusion about גלגול עובדי כוכבים tracking the same תנא’itic dispute as מירוח עובדי כוכבים, and then the challenge from תוספתא sources that forces a distinction at the דרבנן level rooted in concerns of הערמה and practical enforceability.
- Today’s context remains the קרבן עומר as a קרבן מנחה that is brought on טז ניסן and is מתיר the תבואה חדשה, so the יידן wait for it to permit eating from new grain. The ceremony begins on מוצאי the first night of פסח when כהנים harvest תבואה from the field and bring it into the בית המקדש to produce the מנחה. The משנה on דף סו עמוד א addresses the remainder of the harvested grain not used for the קרבן עומר and rules that it is redeemed and then may be eaten by anyone, including a ישראל. The משנה states that it is חייב בחלה and פטור מן המעשר according to the תנא קמא, while רבי עקיבא holds it is חייב בחלה ובמעשר.
- The גמרא on דף סו עמוד ב frames the dispute around the accepted principle that מירוח הקדש is פטור מן המעשר, where miruach is the גמר מלאכה defined as smoothing the heap of grain, which triggers the דאורייתא חיוב תרומות ומעשרות. The text describes איסור טבל as very חמור and states the גמרא says one who eats without separating is חייב מיתה בידי שמים once the obligation applies. The sugya suggests the תנא קמא’s פטור for the redeemed leftover grain follows from miruach occurring in the רשות of הקדש, and Rav Kahana initially proposes that רבי עקיבא would then be a דעת יחיד obligating even after מירוח הקדש. The גמרא rejects that as the peshat in רבי עקיבא and explains רבי עקיבא agrees מירוח הקדש is פטור מן המעשר, but here the funds for harvesting were given על תנאי so that what is not used for the קרבן עומר is not treated as הקדש, and that lack of קדושת הקדש is what generates the חיוב מעשר.
- The גמרא then digresses to ask about מירוח עובדי כוכבים, where a גוי owns the grain at the time of miruach and a ייד later purchases it, in the broader sugya of יש קניין ביד עובדי כוכבים להפקיע מידי מעשר. The text presents a מחלוקת תנאים: ר׳ מאיר and ר׳ יהודה hold מירוח עובדי כוכבים is חייב בתרומות ומעשרות, while ר׳ יוסי and ר׳ שמעון hold it is פטור מתרומות ומעשרות. The presentation contrasts this with miruach of הקדש, where everyone agrees it is פטור.
- The text defines חלה as to dough what תרומה is to תבואה, with ראשית עריסותיכם requiring giving to a כהן and with parallel severity for טבל and improper eating described as מיתה בידי שמים. The sugya aligns gmar melachah for חלה with גלגול, paralleling miruach for grain. The גמרא states גלגול הקדש פטור and supports it from a משנה: if one הקדיש עיסתו before גלגול and redeemed it before גלגול, it is חייבת because the חיוב arises in the hands of הדיוט; if גלגול happened first and only afterward it was consecrated and redeemed, it is also חייבת because the חיוב arose in הדיוט; but if it was הקדש before גלגול, the גזבר did the גלגול, and only afterward it was redeemed, it is פטורה because בשעת חובתה היתה פטורה. The conclusion drawn is that when the obligation moment occurs in the רשות of הקדש, גלגול הקדש is פטור מן החלה.
- Ravah asks about גלגול עובדי כוכבים and anchors the question in a משנה in מסכת חלה about a גר שנתגייר with dough, where dough rolled before conversion is פטור, dough rolled after conversion is חייב, and ספק is חייב. Ravah’s question becomes who the תנא is, whether the פטור of גלגול עובדי כוכבים applies even to ר׳ מאיר and ר׳ יהודה who obligate miruach of a גוי, or whether the משנה follows ר׳ יוסי and ר׳ שמעון. Ravah explains that by תרומה the double phrase דגנך דגנך becomes אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות even a גוי, while by חלה the double עריסותיכם is used for teaching the שיעור and for excluding עיסת עובד כוכבים and עיסת הקדש, and he raises the possibility of a *gezerah shavah* ראשית ראשית from תרומה to חלה. Ravah then says יהי רעוא דאחזי בחלמא and later reverses himself with הדר אמר רבא, concluding that whoever holds miruach of a גוי is פוטר also holds glilgul of a גוי is פוטר, and whoever holds miruach of a גוי is not פוטר also holds glilgul of a גוי is not פוטר.
- Rav Papa challenges Ravah from a תוספתא in תרומות about an עובד כוכבים who separates פטר חמור and חלה, where one notifies him he is פטור, חלה נאכלת לזרים, and פטר חמור גוזז ועובד בו, and the דיוק suggests תרומתו is אסורה, implying miruach of a גוי can be binding while glilgul of a גוי remains פוטר. A second תוספתא in חלה states חלת עובד כוכבים בארץ ישראל ותרומתו בחוץ לארץ, where one notifies him he is פטור, חלתו נאכלת לזרים, and תרומתו אינה מדמעת, with the דיוק that תרומתו בארץ is אסורה and מדמעת, again implying obligation for תרומה but not for חלה. The גמרא resolves that the apparent חיוב תרומה for a גוי in these sources is מדרבנן, and it identifies the baseline דאורייתא view as matching ר׳ יוסי and ר׳ שמעון, with a rabbinic decree imposing תרומות ומעשרות on miruach by a גוי to prevent הערמה. Rashi explains the decree as גזירה משום בעלי כיסין, fearing wealthy owners would use a גוי partnership or arrangement to evade taxes, and the sugya explains חכמים did not parallel this by חלה because one can evade חלה anyway by keeping dough under the שיעור of חמש רבעים קמח, given as forty three and one fifth eggs and linked to the ש״ך’s note about the גימטריה of חלה. The גמרא contrasts this with other evasions for תרומה such as Rabbi Oshaya’s *ha’arama* of bringing grain in with its chaff and bringing it in דרך גגות דרך קרפיפות, but it says those are בפרהסיא and זילא בי מילתא, while dough practices are בצנעה and not socially degrading, shaping where the rabbis saw enforcement as necessary.
- The text concludes that miruach of הקדש is פטור and glilgul of הקדש is פטור, so when the obligation-moment happens in הקדש and a הדיוט later acquires the produce or dough, there is no requirement of תרומות ומעשרות or חלה. The text states miruach of a גוי in ארץ ישראל is a מחלוקת תנאים on the דאורייתא plane, with ר׳ מאיר and ר׳ יהודה obligating and ר׳ יוסי and ר׳ שמעון exempting, and it initially links glilgul of a גוי to the same dispute through Ravah’s הדר אמר רבא. The final framing states that even on the view that exempts a גוי’s miruach דאורייתא, there is nevertheless a מדרבנן חיוב for תרומות ומעשרות due to anti-evasion policy, while חלה remains un-decreed in that way because avoidance is easy and private. The narrative ends by stating that Ravah ultimately concedes a difference between תרומה and חלה at the דרבנן level, grounded in the incentive and public nature of tax-evasion schemes for grain versus the private and readily circumventable nature of the חלה obligation.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions