Menachos 68
Summary
- A Mishnah in מנחות דף ס"ח lays out the Avodah of the קרבן עומר from the point of arriving at the עישרון, with שמן, לבונה, יציקה, בלילה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, and the remainder eaten by כהנים, and it records that once the עומר is offered the Jerusalem markets immediately fill with קמח קלי from the new grain, which רבי מאיר says is שלא ברצון חכמים while רבי יהודה says it is ברצון חכמים. The Gemara tests whether רבי יהודה is unconcerned about preparatory activity leading to eating איסור by challenging him from his rule about בדיקת חמץ, answers with distinctions between חדש and חמץ and between searching to destroy versus preparing to consume, and then turns to when חדש becomes permitted in and after the time of the בית המקדש and how to read the verses ״עד הביאכם את עומר התנופה״ and ״עד עצם היום הזה״. The sugya then explains רבן יוחנן בן זכאי’s enactment that יום הנף is entirely forbidden after the חורבן, debates whether that reflects a דאורייתא reading or a protective גזירה for the future rebuilding, and ends with practices of Amoraim in חוץ לארץ about when they ate חדש and an extended halachic survey of whether חדש applies in חוץ לארץ, why many Rishonim and the שולחן ערוך rule it is אסור there, and how later Acharonim justified widespread leniency.
- A Mishnah states that after selecting the עישרון for the קרבן עומר, the כהן places שמן and לבונה on it and performs יצק ובלל, הניף והגיש, קמץ והקטיר, and the remainder is eaten by the כהנים as קדשי קדשים. A Mishnah states that once the עומר is offered, people go out and find the markets of ירושלים full of קמח קלי, and רבי מאיר says this is שלא ברצון חכמים while רבי יהודה says this is done ברצון חכמים because they only prepared it earlier but did not eat from תבואה חדשה before the עומר.
- A Gemara initially frames the dispute as whether preparation of food that is still אסור creates a concern that one will come to eat it. A Gemara challenges רבי יהודה from his view about בדיקת חמץ, where רבי יהודה bars searching after the זמן because one may find חמץ and eat it, while חכמים allow checking even later. A Gemara presents רבא’s approach that by חדש the permission comes through recognizable altered procedures, including a change in harvesting and likewise altered grinding and sifting, and it asks from the case of בית השלחין where regular cutting is allowed. A Gemara gives אביי’s distinction that חדש is *badil* from people while חמץ is not, so רבי יהודה fears accidental eating for חמץ but not for חדש even without a שינוי. A Gemara then raises a parallel tension for the חכמים and answers that searching for חמץ is an act of pursuing it to burn it, so eating is not a realistic concern in that context, while preparation of new grain aims at later consumption or sale. A Gemara records רב אשי’s attempt to attribute the lack of concern to the fact that it is קמח קלי and then retracts it, leaving the primary resolution as the חדש-versus-חמץ distinction and the destruction-versus-consumption distinction.
- A Mishnah states that once the עומר is offered, חדש is permitted immediately, and it states that those who are far away may treat חצות as the point by which the offering has certainly been done because the בית דין is not מתעצל. A Mishnah states that after the חורבן, רבן יוחנן בן זכאי enacted that יום הנף is entirely אסור, and רבי יהודה responds that this is מן התורה based on ״עד עצם היום הזה״. A Gemara cites רב and שמואל that when the בית המקדש stands the עומר is the permit, while when it does not stand the appearance of the eastern light permits, and it reconciles the two verses by assigning ״עד הביאכם את עומר התנופה״ to בזמן שבית המקדש קיים and ״עד עצם היום הזה״ to בזמן שאין בית המקדש קיים. A Gemara cites רבי יוחנן and ריש לקיש that even בזמן שבית המקדש קיים, *he’ir mizrach* permits and the verse about bringing the עומר is למצוה, and it repeatedly reads Mishnayot that present the עומר as permitting as statements of למצוה.
- A Gemara explains the reason for רבן יוחנן בן זכאי’s enactment that יום הנף is entirely forbidden as concern for a future rebuilding, where people might say ״אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח? השתא נמי ניכל״ and fail to realize that when there is an עומר then the עומר is what permits. A Gemara challenges this under רבי יוחנן and ריש לקיש’s model because it seems like a גזירה for a mere מצוה, and it answers via רב נחמן בר יצחק that רבן יוחנן בן זכאי is stated according to רבי יהודה who holds מן התורה אסור through the whole day with ״עד עצם היום הזה״ read as עד עיצומו של יום and *עד ועד בכלל*. A Gemara then objects that the Mishnah itself sets רבי יהודה against רבן יוחנן בן זכאי, answers that רבי יהודה misunderstood and thought רבן יוחנן בן זכאי spoke מדרבנן when he really spoke מדאורייתא, and it explains ״התקין״ as meaning דרש והתקין. A later narrative connects this enactment to the Mishnah in סוכה מ"א ע"א where רבן יוחנן בן זכאי also enacted נטילת לולב שבעה במדינה זכר למקדש together with יום הנף כולו אסור, and תוספות states that many enactments exist but these two were made together. A story attributed through דף על דף reports that רב משה בצלאל אלטר relays from the אמרי אמת that pairing זכר למקדש with מהרה יבנה בית המקדש gives נחמה after the חורבן, and it explains why the pairing appears in סוכה but not reciprocally in מנחות.
- A Gemara states that רב פפא and רב הונא בריה דרב יהושע ate חדש באורתא דשיבסר because they held חדש בחוץ לארץ דרבנן and they did not extend concern to ספקא דיומא. A Gemara states that רבנן דבי רב אשי ate it בצפרא דשיבסר because they held חדש בחוץ לארץ דאורייתא, that רבן יוחנן בן זכאי spoke מדרבנן, and that his enactment applied to יום הנף but not to the ספק day. A Gemara states that רבינא reports from his mother that his father did not eat חדש until באורתא דשיבסר נגהי תמני because he held like רבי יהודה and was concerned for ספקא דיומא.
- A later exposition defines the איסור חדש from the verse ״ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה… חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם״ and ties its ideal היתר to the קרבן עומר on ט״ז ניסן while asserting that the איסור remains even when no עומר can be brought. A presentation describes the earlier Tannaitic dispute between רבי אליעזר, who reads ״מושבותיכם״ as בכל מקום שאתם יושבים and applies חדש to חוץ לארץ, and חכמים, who read it as לאחר ירושה וישיבה and confine the obligation to ארץ ישראל. A survey reports that the Rambam in הלכות מאכלות אסורות פרק י' הלכה ב' rules that eating a כזית חדש before the עומר incurs מלקות מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, and it reports that the רי״ף and רא״ש follow that approach and that the מחבר rules in יורה דעה סימן רצ״ג סעיף ב' that איסור החדש נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בשל ישראל בין בשל גוי. A justification is given that despite the rule to follow the majority over רבי אליעזר, the רי״ף and רא״ש rely on a סתם משנה in ערלה stating ״החדש אסור מן התורה בכל מקום״ and also rely on מנחות ס"ח ע"ב where Amoraic practice in בבל assumes an איסור חדש in חוץ לארץ, with רבנן דבי רב אשי treating it as דאורייתא. A further claim is made that even the view that denies a דאורייתא obligation in חוץ לארץ can still impose a דרבנן prohibition, and תוספות on מנחות ס"ח ע"ב is cited as linking the דרבנן view to the Tannaitic dispute in קידושין.
- A discussion brings the Mishnah in מנחות פ״ג ע״ב that most offerings may come מן הארץ ומחוץ לארץ מן החדש מן הישן, except the עומר and שתי הלחם which come only מן החדש ומן הארץ. A Gemara there is cited that this is דלא כהאי תנא where רבי יוסי ברבי יהודה says עומר בא מחוץ לארץ and explains that he holds חדש בחוץ לארץ דאורייתא because ״מושבותיכם״ means כל מקום שאתם יושבים. The אור זרוע is presented as inferring from this sugya that the default Mishnah implies חדש בחוץ לארץ is not דאורייתא, while still treating it as אסור מדרבנן.
- A halachic reflection reports that many Jews historically were not stringent about חדש in חוץ לארץ and seeks grounds offered by Acharonim. The ט״ז in יורה דעה רצ״ג is presented as suggesting that the ruling from the סתם משנה is not absolute because of the possibility of סתם ואחר כך מחלוקת with אין סדר למשנה, and it frames leniency as arising in שעת הדחק due to climate and food availability. The מגן אברהם in אורח חיים סימן תפ״ט is presented as attributing common reliance to a תשובה from מהר״ם מרוטנברג בשם רבנו ברוך that חדש in חוץ לארץ is only מדרבנן and applies only in places near ארץ ישראל, analogous to the rule for תרומות ומעשרות, with a supporting point brought from תשובות החדשות מהשאגת אריה about why a דרבנן חדש was not listed as an exception like כלאים. The ב״ח on טור יורה דעה סימן רצ״ג is presented as the most famous justification, asserting that the איסור חדש does not apply to תבואה של עכו״ם and that the simple מנהג in his lands was to permit, even among גדולים, while framing personal stringency as מידת חסידות and warning against instructing others against the established practice. A conflict is described with תוספות on קידושין ל"ו ע"ב citing a ירושלמי that the Mishnah’s framework addresses obligations that apply both to ישראל and עובדי כוכבים, and the ב״ח is portrayed as offering an extended argument against that implication and as having drawn sharp criticism from figures such as the תוספות יום טוב and the פני יהושע’s grandfather. A תשובה in שאלות ותשובות הב״ח החדשות is related where the ב״ח recounts placing a חזן in חרם and includes the חדש dispute among the incidents, while grounding his stance in the claim that הקדוש ברוך הוא does not bring stumbling through צדיקים, especially in matters of eating, and concluding that the sugya yields multiple approaches that shaped divergent communal practice.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions