Menachos 72
Summary
- Aּdaf is מנחות דף ע״ב עמוד א׳ and it continues the הלכות of the קרבן עומר as a קרבן מנחה brought ממחרת השבת, understood by מסורה as the second day of פסח, with a dual role as a קרבן and as the מתיר of תבואה חדשה. Aּmitzvah-like framework is applied to the עומר as ראשית given to הקדוש ברוך הוא, and the text lays out associated מצוות including קצירת העומר, הקרבת העומר, and ספירת העומר leading to the שתי הלחם. Aּcentral sugya develops around the איסור קצירה before קצירת מצוה with exceptions and required שינויים, and then expands through דרשות from the word תקריב that establish multiple בדיעבד validations and override rules like שבת and טומאה. Aּlonger chain then analyzes contradictions between משניות about whether קצירת העומר is כשר ביום and whether it is דוחה שבת, framing it as a תנאים dispute and tying it into רבי עקיבא, רבי ישמעאל, and the principle of חביבה מצוה בשעתה, alongside digressions from מנחת חינוך, ירושלמי, אבני נזר, תורת כהנים, ר״ש משאנץ, מגן אברהם, and a ראש השנה sugya about “מעשה” and the calendar of חדש.
- Aּthe קרבן עומר is brought on the second day of פסח and is primarily made of שעורים, and it functions both as a קרבן and as the מתיר of תבואה חדשה. Aּthe תורה forbids eating from new crops until the קרבן עומר is brought, and this is presented as a “ראשית” concept similar to תרומה, מעשר, ביכורים, and חלה where the first portion is given to הקדוש ברוך הוא via כהנים and the מזבח. Aּthe עומר is situated in ניסן when new crops become ready, and the סדר is that harvesting and offering precede permission for כלל ישראל to eat the new grain.
- Aּthe קרבן עומר generates multiple מצוות, including the הקרבה itself, the מצוה of ספירת העומר counting toward the מנחה חדשה known as the שתי הלחם, and the מצוה of קצירה of the barley designated for the offering. Aּthe קצירה is described as highly ceremonial and performed מוצאי יום טוב on ליל ט״ז with כהנים and ציבור participation in a public display designed להוציא מלבן של הבייתוסין.
- Aּan איסור prohibits harvesting any תבואה חדשה before the קצירת מצוה for the עומר is performed, so the restriction applies not only to eating חדש before the offering but also to mundane harvesting. Aּthe משנה provides exceptions permitting cutting מפני נטיעות, מפני בית האבל, and מפני ביטול בית מדרש, and רש״י explains מפני נטיעות in two ways: either the grain near young trees is פסול for the עומר so the general קצירה restriction does not apply to it, or the cutting prevents an איסור כלאים and is therefore performed for a mitzvah-purpose. Aּרש״י explains מפני בית האבל as cutting grain to clear space for אבלים to sit on the ground for סעודת הבראה ברחוב העיר, and מפני בית מדרש as clearing space when the בית מדרש is crowded so people can sit and learn.
- Aּthe גמרא grounds the restriction in the פסוק “ראשית קצירכם אל הכהן” and derives “קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה,” limiting the prohibition to ordinary personal harvesting rather than harvesting done for a mitzvah-purpose. Aּthis reasoning fits מפני בית האבל and מפני ביטול בית מדרש as קציר מצוה, and it also fits מפני נטיעות according to רש״י’s כלאים explanation, while the alternative רש״י explanation yields that the דרשה may not be accounting for that case. Aּeven when an exception permits cutting, the משנה requires a שינוי: “ובלבד שלא יעשה כריכות” and instead “אבל מניחן צבתים,” because “דכמה דאפשר לא טרחינן” and the work is minimized.
- Aּthe משנה rules that לכתחילה the עומר comes “מן הקמה” per “מהחל חרמש בקמה,” but בדיעבד it may be taken from already-cut grain such as “מן העומרים.” Aּa ברייתא expounds “ואם תקריב מנחת בכורים לה׳” as referring to the עומר and uses the word “תקריב” for multiple inclusions: if one cannot find standing grain one brings from bundles, if one cannot find moist grain one brings dry grain despite the לכתחילה requirement of “כרמל,” and if it was harvested by day it is כשר despite the לכתחילה night cutting. Aּthe word “תקריב” is further applied as “תקריב כל שהוא,” “תקריב מכל מקום,” and as teaching that it is valid even on שבת and even בטומאה, with רש״י explaining “מכל מקום” as allowing grain from a distant place in ארץ ישראל even if it is no longer moist upon arrival.
- Aּthe מנחת חינוך in מצוה ש״ב אות ו׳ cites a questioned assumption that the ירושלמי’s idea of עשה דוחה לא תעשה for מצה versus חדש would fail because of an איסור קצירה, and he calls that objection a טעות based on “קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה.” Aּthe מנחת חינוך argues that harvesting for the purpose of מצות מצה would qualify as קציר מצוה and would not fall under the prohibition that applies only to “קצירכם.” Aּthe presentation recalls תוספות קידושין ל״ח citing the ירושלמי’s two answers—“דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לא תעשה דאחר הדיבור” and “גזירה כזית ראשון אטו כזית שני”—and also brings the אבני נזר’s approach that מצה is also מכשירי קרבן for קרבן פסח and thus intersects with “ממושקי ישראל.”
- Aּthe תורת כהנים on “והניף את העומר לפני ה׳… לרצונכם” states “עומר תנופה… לרצונכם אין כופין את הציבור בעל כרחה,” treating the עומר as not subject to coercion in bringing it. Aּthis is contrasted with the standard rule from “יקריב אותו… לרצונו” that “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני,” and the מנחת חינוך explains the עומר difference by noting that the עומר passage says “לרצונכם” without “יקריב,” while “תקריב” appears in a different parsha and is not joined to yield coercion. Aּthe ר״ש משאנץ is cited as stating “כי גנאי הוא לקרבן ציבור להיות קרבן בהכרח,” implying a broader principle about קרבנות ציבור, while the מנחת חינוך and חפץ חיים (ליקוטי הלכות) assume coercion does apply to ציבור offerings like תמידים and מוספין.
- Aּthe מגן אברהם in זית רענן is quoted as explaining the lack of coercion by practical certainty that the ציבור will bring the עומר because otherwise they cannot eat תבואה חדשה, so “לא יתרשלו.” Aּthe מנחת חינוך infers from this that when the בית המקדש stands the heter of “עד עצם היום הזה” leading to allowance on י״ז may not operate in the same way, because otherwise the urgency to bring the עומר would only be to avoid a one-day delay. Aּthe מנחת חינוך ties this to a ראש השנה דף ז׳ ע״ב question about why the משנה of ארבעה ראשי שנים does not list ט״ז ניסן as a ראש השנה for תבואה חדשה and שבועות for new grain in the מקדש, and he highlights רב ששת’s answer that items requiring a מעשה are “לא קתני,” while raising the טורי אבן/שאגת אריה challenge that י״ז could have been listed if the day alone permitted without the offering.
- Aּthe גמרא challenges the claim “נקצר ביום כשר” by citing a משנה in מגילה that “כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים,” and it notes the inference that just as day-mitzvos are invalid at night, night-mitzvos are invalid by day. Aּרבא resolves the contradiction as a תנאים dispute, assigning one position to רבי and the other to רבי אלעזר ברבי שמעון. Aּתוספות is invoked to clarify that הקטרת אימורים can be done during the day and the night framing in מגילה does not mean daytime הקטרה is פסול in the ordinary sense.
- Aּa ברייתא describes a case where the כהן is offering מנחת העומר and it becomes טמא, and רבי rules that if another is available they tell him to bring another and if not they tell him “הוי פיקח ושתוק,” while רבי אלעזר ברבי שמעון says “בין כך ובין כך” they say “הוי פיקח ושתוק” because “שכל עומר שנקצר שלא כמצוותו פסול.” Aּthis is presented as hinging on whether a new cutting can be performed during the day after the original harvest, with רבי allowing it and רבי אלעזר ברבי שמעון disallowing it as invalid.
- Aּרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן states that רבי אלעזר ברבי שמעון speaks “בשיטת רבי עקיבא רבו של אביו,” and the sugya connects this to רבי עקיבא’s כלל in מילה that “כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת.” Aּthe גמרא also brings רבי ישמעאל’s דרשה on “בחריש ובקציר תשבות” as שבת-law, deriving “מה חריש רשות אף קציר רשות” and concluding that קציר מצוה such as קצירת העומר is דוחה שבת. Aּthe logic is stated that if קצירת העומר is דוחה שבת then it must be required specifically in its time, because otherwise one could harvest מערב שבת, and therefore “מדדחי שבת שמע מינה נקצר שלא כמצוותו פסול.”
- Aּthe גמרא asks how רבי can differ if he learned by רבי שמעון בר יוחאי, and it proves רבי’s תלמיד-relationship via “כשהיינו למדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע” with the שבת transfer of שמן and אלונטית. Aּthe resolution states that רבי aligns with another teaching of רבי שמעון emphasizing “כמה חביבה מצוה בשעתה” from the practice that אימורים are offered promptly at night rather than waiting, making room for שבת override even when not strictly time-bound. Aּthe sugya then distinguishes רבי אלעזר ברבי שמעון’s refusal to apply that to קצירה, and it ultimately states that רבי holds “קצירת העומר לא דוחה שבת,” removing the premise that forces “בזמנה” cutting.
- Aּthe גמרא challenges רבי’s stance by citing multiple משניות that explicitly speak of procedures “אחד בשבת אחד בחול” and even the ציבור callouts “ובשבת יאמר להם,” implying שבת performance for the עומר ritual. Aּthe phrase “נקצר ביום כשר ודוחה את השבת” is re-read to mean the הקרבה is דוחה שבת rather than the קצירה. Aּa ברייתא from “וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל” is used to include עומר and שתי הלחם among offerings that are fixed to a מועד, and when the g’mara asks what aspect is דוחה שבת it initially points to preparations like טחינה והרקדה and thus to עומר’s קצירה, but it is then redirected to “עומר להקרבה ושתי הלחם לאפייה.”
- Aּthe g’mara explains שבת baking of שתי הלחם by attributing to רבי the view “תנור מקדש,” making baking time-sensitive to avoid פסול לינה, while limiting other preparations that could have been done earlier. Aּthe g’mara then questions this by citing a ברייתא that “כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה” and that the קדושת הלחם depends on the slaughter (and in dispute, also the זריקה) being done לשמן. Aּרב נחמן בר יצחק answers “חובו ולא חובו קאמר,” distinguishing the aspects of obligation and linkage such that the role of שחיטה in establishing the sacrificial relationship is preserved alongside the שבת-affecting requirements described.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions