Menachos 73
Summary
- The text opens the seventh פרק of מסכת מנחות on מנחות דף ע״ג, returning from the earlier focus on מנחת העומר to general הלכות of מנחות and listing ten מנחות that are נקמצות ושיריהן לכהנים, with רבי שמעון qualifying that מנחת חוטא של כהנים is נקמצת but both the קומץ and the שיריים are burned separately on the מזבח under the principle וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. The גמרא then seeks sources that all listed מנחות have שיריים eaten by כהנים, grappling especially with barley מנחות and resolving this through פסוקים in פרשת צו and in פרשת קרח, while also deriving multiple laws about how כהנים divide קדשים. The text then shifts to רב הונא’s view that שלמי העובדי כוכבים are treated as עולות, presents challenges from a משנה and a ברייתא, and explains the dispute as a מחלוקת between ר' יוסי הגלילי and ר' עקיבא. The ending offers a *vort* connecting the ציבור’s עבודה זרה offerings to a “בן נח” framework, explaining why the פר העלם דבר של ציבור for עבודה זרה includes an עולה before the חטאת.
- The seventh פרק defines הלכות that apply across מנחות and lists מנחת הסולת, המחבת, המרחשת, החלות, והרקיקין as the five types of מנחת נדבה, followed by מנחת עובדי כוכבים, מנחת נשים, מנחת העומר, מנחת חוטא of קרבן עולה ויורד for דלי דלות, and מנחת קנאות of the סוטה. The text frames שירי המנחה as קדשי קדשים like עולה, חטאת, and אשם, so שיריים are נאכל only by כהנים and only by זכרי כהונה, unlike קדשים קלים such as שלמים where the בעלים eat. The משנה’s formulation ושיריהם לכהנים therefore aligns with the status of מנחה as קדשי קדשים.
- רבי שמעון states that מנחת חוטא של כהנים is נקמצת but the קומץ is offered בפני עצמו and the שיריים are offered בפני עצמם, so nothing is eaten even though the offering still has a formal קמיצה that creates שיריים. The text links this to the פסוק וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, which in its plain meaning refers to מנחת נדבה of a כהן, and רבי שמעון extends the same “all-burnt” outcome to the כהן’s מנחת חוטא. The text distinguishes that מנחת נדבה of a כהן has no קמיצה at all because the entire מנחה is placed on the מזבח, while the כהן’s מנחת חוטא has קמיצה and thus two components that are each burned separately.
- רב פפא teaches that wherever this standard list appears the count is עשר, not eleven, and this excludes רבי שמעון’s opinion that a מנחת מאפה תנור may be brought as מחצה חלות ומחצה רקיקין. The text explains that חלות are בלולות בשמן while רקיקין are משוחן בשמן, and רבי שמעון would add a sixth מנחת נדבה category by permitting a ten-bread offering split five-and-five. The text notes this “עשר תנן” comment also appears on earlier lists in מנחות such as the lists for שמן ולבונה and for הגשה ותנופה.
- The גמרא asks ושייריה לכהנים מנלן and initially relies on a general rule from פרשת צו, ויקרא פרק ו פסוקים ז–ט, where וזאת תורת המנחה is followed by והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, covering מנחות whose דין is explicit or included in that broad framing. The text then states the core question is about מנחות made from שעורין, specifically מנחת העומר and מנחת קנאות, and it raises a *hava amina* that perhaps only חיטין מנחות fall under וזאת תורת המנחה. The גמרא first suggests that since these barley offerings are נקמצות it is מסתבר their שיריים go to כהנים, but it limits this logic because רבי שמעון holds there can be קמיצה without any eating, as in מנחת חוטא של כהנים.
- חזקיה derives the דין for barley מנחות from ויקרא פרק ז פסוק י, וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, applying “אם אינו עניין” so that בלולה is reassigned to a barley מנחה that is בלולה בשמן, identified as מנחת העומר, and חרבה is reassigned to a barley מנחה that is חרבה, identified as מנחת קנאות. The גמרא challenges this usage because the same phrase supports a long ברייתא teaching that כהנים may not trade portions of קדשים, such as swapping a מנחה for a זבח, a מנחה for an עוף, an עוף for a זבח, or even one מנחה for another, and it extends from קדשי קדשים to קדשים קלים through סמיכות to וזאת תורת זבח השלמים. The ברייתא also derives from איש that even a בעל מום חולק while a קטן does not, and the גמרא resolves the conflict by attributing those trade and distribution laws to the word כל, leaving the main פסוק available to include barley מנחות in שיריים to כהנים. The text then notes another earlier use of the same פסוק for רבי יוסי ברבי יהודה’s source against bringing מאפה תנור as מחצה חלות ומחצה רקיקין, and it again assigns that additional derivation to a separate כל.
- רבינא brings אסימי דתני לוי from במדבר פרק י״ח, where the מתנות כהונה include כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, and the דרשה reads לכל מנחתם as לרבות מנחת עומר ומנחת קנאות. The text explains a *hava amina* that only offerings tied to כפרה would be eaten by כהנים based on ואכלו אותם אשר כופר בהם, while מנחת העומר is להתיר the new grain and מנחת קנאות is לברר עוון rather than לכפר. The same ברייתא adds further inclusions such as חטאת העוף, אשם נזיר and related details, and גזל הגר under אשר ישיב, while the narrative emphasizes that the needed line is the inclusion of the two barley מנחות within the כהנים’s designated gifts.
- רב הונא rules that when a גוי brings a קרבן even if he calls it שלמים it is treated as an עולה, grounding this either in סברא that עובד כוכבים לבו לשמים or in a פסוק reading of אשר יקריב להשם לעולה as establishing that any offering he brings becomes an עולה. A challenge is raised from a source stating that when עובדי כוכבים bring שלמים and give them to a ישראל or a כהן, the recipient eats them, and רבא answers that this case is where the גוי sets the offering up for a Jew’s כפרה so the Jew’s status determines who may eat. A second challenge arises from the משנה listing מנחת עובד כוכבים among offerings that are נקמצות ושיריהן לכהנים, and ר' יוחנן resolves it by locating רב הונא’s rule within the מחלוקת of ר' יוסי הגלילי and ר' עקיבא: ר' יוסי הגלילי allows a גוי to bring more than an עולה from the *ribbuy* of נדרים ונדבות while using the word עולה to exclude נזירות, whereas ר' עקיבא reads אשר יקריבו לה' לעולה as limiting him to עולה בלבד. The text then aligns the תקנה in שקלים about providing נסכים for a גוי’s עולה with רבי עקיבא by interpreting “עולה” as עולה וכל חבירתה, including what accompanies the עולה.
- The closing section asks why the ציבור’s שוגג עבודה זרה offering includes a פר לעולה alongside a שעיר לחטאת, and why the עולה appears before the חטאת despite the rule that חטאת precedes עולה. The answer applies a יסוד attributed to רב אהרן קוטלר that when a רבים acts in עבודה זרה they lose the privilege of being judged as ישראל and are treated like בני נח, explaining why an עיר הנידחת receives סייף like בני נח rather than סקילה like a יחיד עובד עבודה זרה, and the text supports this with a דעת זקנים בעלי תוספות explanation on the חטא העגל. The *vort* extends that framework to שוגג public עבודה זרה by requiring a “בן נח” type offering first, and it uses the earlier דין of רב הונא that a גוי’s offerings resolve into עולה to explain why the ציבור brings an עולה component first, after which the חטאת component follows once they return to a ישראל framework.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions