Menachos 77
Summary
- The text explains that מנחות דף ע״ז opens שמיני פרק, פרק התודה, by defining קרבן תודה as a סוג of קרבן שלמים that is distinguished by accompanying לחם and by a shorter זמן אכילה. It lays out the four kinds of לחמי תודה and the distribution of flour among חמץ and מצה, then follows the משנה’s detailed unit conversions between סאין ירושלמיות and מדבריות, איפות, עשרונים, קבים, and the resulting per-loaf amounts. The גמרא derives key שיעורים and limits from פסוקים in יחזקאל and analyzes שמואל’s rule that אין מוסיפין על המידות יותר משתות, concluding that it rests on a textual דרשה rather than economic or אונאה reasoning. The text then identifies who brings a תודה via רש״י’s ארבעה צריכין להודות and extends the idea through later sources and דרשות of לרצונכם תזבחו, before returning to the משנה and ברייתא that derive תרומת לחמי תודה as one-tenth through a גזירה שווה and compare alternative לימודים that are rejected.
- A קרבן תודה appears in פרשת צו באריכות and in פרשת אמור בקיצור, and the wording וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה׳ ואם על תודה יקריבנו shows that תודה is a kind of שלמים. A תודה includes an animal like a שלמים and also breads, and the תורה specifies חלות מצות בלולות בשמן, רקיקי מצות משוחים בשמן, סולת מרבכת חלות בלולות בשמן, and also על חלות לחם חמץ. Rashi defines סולת מרבכת as bread exposed to very hot water, then baked, then fried. Each of the four types comes in ten loaves for a total of forty, with thirty מצה and ten חמץ, matching the rule כל המנחות באות מצה with the two exceptions of שתי הלחם and לחמי תודה.
- A תודה requires taking one from each type of bread as תרומה, given to לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה, and the rest is eaten by the owner. The תורה sets the meat’s time limit as ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר, making it נאכל ליום ולילה like קדשי קדשים even though תודה is קדשים קלים like שלמים that are ordinarily נאכל לשני ימים ולילה אחד. The text attributes an explanation to the נצי״ב and the לוצקר רב in אזנים לתורה that the extra bread and the short time force a סעודה with guests to be מפרסם הנס and offer הודאה להקדוש ברוך הוא ברבים.
- The משנה states התודה היתה בה חמש סאין ירושלמיות שהם שש מדבריות, and it converts the six מדבריות סאין into שתי איפות because an איפה is שלוש סאין, and into עשרים עשרונים because an עישרון is a tenth of an איפה. The twenty עשרונים split into עשרה לחמץ ועשרה למצה even though חמץ is only ten loaves and מצה is thirty loaves, so the flour division is equal by category rather than by loaf count. The חמץ side yields עישרון לחלה, while the מצה side has three מינים so each gets שלושה עשרונים ושליש and each loaf is a third עישרון, expressed as ושלוש חלות לעישרון. On the ירושלמיות scale the total equals שלושים קב, split into חמישה עשר לחמץ וחמישה עשר למצה, producing קב ומחצה לחלה for חמץ and five קב per מצה מין so each מצה loaf is half a קב, expressed as ושתי חלות לקב.
- The גמרא reads מנא הני מילי as Rashi’s question מנא הני מילי דאיפה שלוש סאין and brings רב חסדא’s פסוק האיפה והבת תוכן אחד יהיה to equate איפה and בת. The גמרא rejects learning בת = three סאין from one-tenth of a חומר because the פסוק makes both בת and איפה a tenth of a חומר, and it concludes instead from ומעשר הבת מן הכור that a בת is a tenth of a כור, with כור known as thirty סאה, so בת is three סאה and therefore איפה is three סאה. Rav Shmuel teaches אין מוסיפין על המידות יותר משישית, ולא על המטבע יותר משישית, והמשתכר אל ישתכר יותר משישית, and the text clarifies that the שתות is שתותא מלבר, meaning an addition of a fifth that becomes one-sixth of the new total. The גמרא rejects economic reasoning of אפקועי תרעא and rejects אונאה reasoning because כל דבר שבמידה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, and it also challenges the trader-loss framing because it leaves the seller without רווח. Rav חסדא resolves that שמואל קרא אשכח ודרש from יחזקאל’s currency פסוקים, deriving that a מנה של קודש is כפול and that measures can be increased but not beyond שתות, and Ravina reads the משנה’s five-vs-six סאין ratio as support for שתותא מלבר.
- Rashi in חומש on אם על תודה יקריבנו defines it as הודאה על נס and lists יורדי הים, הולכי מדברות, חבושי בית האסורים, and חולה שנתרפא, citing יודו לה׳ חסדו and ויזבחו זבחי תודה, and he states that on one of these a person vows these שלמים as שלמי תודה that require bread and are eaten only ליום ולילה. The text aligns this with ברכות נ״ד עמוד ב׳ and שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ט, including the mnemonic וכל החיים יודוך סלה where חיים stands for חבוש, יסורים, ים, מדבר, and it notes that the sugya there is framed as ברכת הגומל. A view attributed to רבנו בחיי reports that a חתן and כלה once brought a קרבן תודה, and the שאגת אריה (גבורות ארי) reads פר של הודאה after חוני המעגל as הודאה of שבח rather than הודאה of וידוי and argues that the four are not exclusive and that any person can bring a תודה out of הכרת הטוב, even raising the possibility of a public תודה for כלל ישראל. The פסוק in אמור וכי תזבחו זבח תודה להשם לרצונכם תזבחו is read by רש״י from תורת כהנים as excluding מחשבת פיגול and from חולין דף י״ג as לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, while the פנים יפות (via the הפלאה) reads לרצונכם as bringing תודה proactively “on your terms” even without an עת צרה and the כתב סופר reads it as offering תודה with רצון that recognizes growth from נסיונות. The בית הלוי on אז ישיר משה explains משה’s מדרש פליאה of באז חטאתי and באז אני אומר שירה as gratitude not only for salvation but for the earlier suffering once its purpose becomes clear, and he connects this to אודך השם כי עניתני ותהי לי לישועה.
- The משנה rules מכולם היה נוטל אחד מעשרה תרומה, deriving from והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה להשם that אחד requires a whole loaf שלא יטול פרוס and מכל קרבן requires equality among types שיהיו כל הקרבנות שווים שלא יטול מקרבן על חבירו, with the portions going to לכהן הזורק and the rest to the owner. The ברייתא adds that והקריב ממנו implies מן המחובר, meaning the ten loaves must be together when separating the תרומה, and it parallels ואת כל חלבו ירים ממנו to רב חסדא’s rule שלא ינתח בשר קודם שיטול אימורים. The גמרא derives the one-tenth שיעור by comparing תרומה here to תרומת מעשר through the shared phrase ממנו תרומה לה׳, rejecting comparison to ביכורים due to competing similarities and resolving via גזירה שווה. The גמרא then seeks the flour amount per loaf by comparing לחם to שתי הלחם versus לחם הפנים, preferring שתי הלחם because it is חמץ and comes עם זבח, and it further uses ממושבותיכם תביאו to extend the model so that each חמץ loaf is an עישרון while the מצה loaves collectively match the חמץ total via על חלות לחם חמץ, yielding עשרה עשרונות לחמץ and עשרה למצה, divided among three מצה מינים as three and a third each. The conclusion fixes forty loaves total with four given to the כהן and thirty-six eaten by the owner, and the גמרא rejects learning the one-tenth from תרומת מדין because it is not נוהגת לדורות and rejects learning from תרומת חלה because it lacks the wording ממנו תרומה לה׳, while the text records the נודע ביהודה יורה דעה תניינא סימן ר״א explaining a דאורייתא שיעור for נתינה to a כהן distinct from the שיעור for being מתיר טבל.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions