Menachos 79
Summary
- Today’s *daf* is מנחות דף ע״ט, continuing פרק התודה and the הלכות of the קרבן תודה as a סוג of קרבן שלמים that uniquely comes with forty breads and is נאכל ליום ולילה. The text frames the תודה within the Rambam’s ארבעה מינין of שלמים and stresses that the לחמי תודה become קדוש specifically through the עבודה of the תודה, especially the שחיטה. It then builds a major parallel between whether a פסול occurred בקודש or קודם בקודש and the broader principle of המזבח מקדש and אם עלו לא ירדו, using that to explain when a פסולה שחיטה can still confer קדושה on bread. The narrative extends the same dependency model to נסכים that were קדשו בכלי and later discovered to be attached to a פסול זבח, resolving the משנה through distinctions about when the פסול occurs, through תנאי of לב בית דין מתנה עליהם, and through fitting the ruling to רבי, רבי אלעזר ברבי שמעון, and רבי שמעון.
- Today's learning begins from the משנה at the bottom of דף ע״ח עמוד ב in פרק התודה, treating the תודה as a subtype of שלמים. The תודה is unique in that it comes with forty breads of ארבעה מינין, one מין חמץ and three מינים of מצה, each מין consisting of עשר חלות, and it is נאכל ליום ולילה even though ordinary קדשים קלים are נאכל לשני ימים ולילה אחת. The Rambam in the beginning of פרק ט׳ הלכות מעשה הקרבנות calls עשיית כל השלמים כמצותם a מצות עשה and divides שלמים into four מינים: שלמי ציבור (כבשי עצרת with שתי הלחם, קדשי קדשים, נאכל ליום ולילה only to זכרי כהונה) and three שלמי יחיד. The Rambam lists the three שלמי יחיד as classic שלמים בלא לחם כגון שלמי חגיגה ושמחה, the תודה as הבא עם הלחם בנדר או בנדבה with לחם תודה, and שלמי נזיר as איל נזיר that also comes with לחם.
- A central theme is the זיקה between the קרבן תודה and its breads, where the לחמי תודה become קדוש through the עבודה in the animal, specifically through the שחיטת התודה. The משנה rules that if one שחט חוץ לזמנו or חוץ למקומו, then despite the פסול, קידש הלחם, while if one שחט ונמצא טריפה, then לא קידש הלחם. The text explains the distinction as פסולו בקודש versus פסול קודם שחיטה, since נמצא טריפה is a גלי מילתא that it was טריפה מעיקרא and entered the עזרה פסול, and it applies the rule כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו וכל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו. The argument is that a שחיטה פסולה can still be enough “שחיטה” to be מקדש הלחם when the פסול arises within the עבודת המקדש context, but not when the animal is inherently פסול before entering.
- The text grounds the משנה’s חידוש in the precedent of פרק המזבח מקדש in זבחים, where some פסולים still retain a בדיעבד דין הקטרה expressed as אם עלו לא ירדו. It aligns the same governing rule—פסולו בקודש versus קודם בקודש—with whether the מזבח “accepts” the פסול and with whether the bread becomes קדוש. It sets up the equivalence that where a פסול would be treated as אם עלו לא ירדו, the corresponding שחיטה has כוח to yield קידש הלחם, and where the פסול is of the ירדו type, it yields לא קידש הלחם. It emphasizes that not all עבודות פסולות are created equally, and that some preserve limited halachic efficacy even while invalidating the korban’s כשרות for the owner’s obligation.
- The משנה adds that שחט שלא לשמו and similarly איל המילואים and שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן lead to לא קידש הלחם, which is presented as a גזירת הכתוב that תודה brought שלא לשמו is not a כשר תודה for bread-kiddush even though שלמים שלא לשמו is ordinarily כשר. The גמרא identifies the משנה’s תנא as רבי מאיר and brings a ברייתא stating the rule that פסולו קודם שחיטה yields לא קידש הלחם and פסולו אחר שחיטה yields קידש הלחם. רבי מאיר reports that שחט ונמצא בעל מום is a מחלוקת רבי אליעזר אומר קידש and רבי יהושע אומר לא קידש, while רבי יהודה reports instead that all agree on טרפה not being מקדש and on חוץ לזמנו being מקדש and on בעל מום being לא קידש, and the מחלוקת is on חוץ למקומו where רבי אליעזר אומר קידש and רבי יהושע אומר לא קידש. רבי אליעזר argues to compare חוץ למקומו to חוץ לזמנו as פסול מחשבה, רבי יהושע argues to compare it to בעל מום as פסול שאין בו כרת and further proves from שלא לשמו as פסול מחשבה שאין בו כרת that still yields לא קידש, and the narrative concludes with ושתק רבי אליעזר.
- The גמרא challenges רבי מאיר’s version by asking why נמצא טרפה and נמצא בעלת מום differ, and it answers that the case is בדוקין שבעין and אליבא דרבי עקיבא דאמר העלו לא ירדו. The reasoning is that a מום of בדוקין שבעין has a בדיעבד status of אם עלו לא ירדו, so it can be treated as enough of a sacrificial act to allow קידש הלחם according to the view that ties bread-kiddush to the same “acceptance” logic as המזבח מקדש. רבי יהושע rejects extending רבי עקיבא’s rule from פסולי דגופא for אם עלו לא ירדו to קדושת לחם, creating a three-tier framework in which some פסולים do nothing, some can generate אם עלו לא ירדו without being מקדש לחם, and some can be מקדש לחם.
- The sugya states איתמר: חטאת ששחטה חוץ לזמנה has אם עלתה לא תרד, while for חוץ למקומה רבא says תרד and רבה says לא תרד. It maps רבא to רבי יהושע and רבה to רבי אליעזר by treating the dispute as hinging on whether חוץ למקומו is considered “enough שחיטה” for the parallel bad-avodah effects. It then reports that והדר רבה לגבי דרבא because מהדר בי רבי אליעזר לגבי רבי יהושע, while also bringing an איכא דאמרי that even though רבי אליעזר yielded in the bread-kiddush context due to the proof from שלא לשמו, רבה did not retract in the מזבח context because חטאת שלא לשמו still has אם עלו לא ירדו. The conclusion is that the “checkmate” from שלא לשמו pertains to קדושת לחם but does not necessarily govern the דין of הקטרת פסולים.
- The text highlights that רבי יהודה’s presentation yields an unusual halachic difference between חוץ לזמנו and חוץ למקומו beyond כרת: חוץ לזמנו קידש הלחם while חוץ למקומו does not according to רבי יהושע והחכמים. It explains this through the יסוד of פיגול as קרבן פיגול under the rule כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, requiring ד׳ עבודות—שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה—for the פסול “to function” as פיגול. It argues that חוץ לזמנו must have תורת שחיטה because otherwise it could not generate פיגול’s structure, while חוץ למקומו lacks that כרת-driven framework and may therefore fail to qualify as “שחיטה” for bread-kiddush. It reinforces the same יסוד with the חתם סופר’s קשיא from גיטין about היזק שאינו ניכר and כהנים שפיגלו and answers with the idea attributed to רב חיים that פיגול is still עבודה as הרצאת פסול, so it does not become בגדי כהונה שלא בשעת עבודה.
- The משנה lists איל המילואים and שני כבשי עצרת as additional cases where שחיטה שלא לשמה results in לא קידש הלחם, extending the rule beyond תודה to other bread-linked offerings. רב פפא asks why the תנא uses איל המילואים, a one-time קרבן, instead of the more common איל נזיר. The answer is that ותנא דידן עיקר מילתא נקט because איל המילואים is the first שלמים that ever came along with breads at ויהי ביום הקמת המשכן, even though the same law applies to איל נזיר.
- The משנה then turns to נסכים and rules that נסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול can be offered with another זבח if one is available, and otherwise they become פסול through לינה. זעירי states that אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת זבח, derived from the פסוק containing the phrase זבח ונסכים. The גמרא rejects reading the משנה as a פסול in שחיטה and instead reads it as a פסול in זריקה so that there was a valid שחיטה enabling the nesachim’s קדושה. It initially aligns the reading with רבי דאמר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה, and then even fits it to רבי אלעזר ברבי שמעון by setting the case as שקיבל דמם בכוס ונשפך and using his alignment with his father’s rule כל העומד לזרוק כזרוק דמי.
- The sugya challenges the transferability of these nesachim by citing רב חסדא’s rule that שמן שהפרישו לשם מנחה cannot be repurposed for another מנחה. רב ינאי answers that לב בית דין מתנה עליהם establishes a תנאי that unused nesachim are redirected to another זבח, expressed as ואם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לזבח אחר. The גמרא distinguishes שמן as שמן גופא דמנחה הוא, and it rejects making such הקדש revert to חולין because of גזירה שמא יאמרו מוציא מכלי שרת לכלי חול. It addresses the concern of confusion in transferring nesachim by citing דתני מציא בן יהודה that the transfer only works ובלבד שיהיה זבח זבוח באותה שעה, and it rereads the משנה so that where there is no such immediate other זבח, the nesachim are treated as already פסול like לינה.
- The גמרא then objects that רבי שמעון does not accept לב בית דין מתנה עליהם, citing a statement about תמידים שלא הוצרכו לציבור where לדברי רבי שמעון אין נפדין תמימים and לדברי חכמים נפדין תמימים because the חכמים rely on a בית דין תנאי. It resolves that discrepancy by stating שאני התם דאית ליה תקנתא בבריאה, distinguishing the תמיד case where an alternate remediation exists. The sugya thereby preserves the possibility of fitting the משנה with רבי אלעזר ברבי שמעון while still invoking רבי שמעון’s rule כל העומד לזרוק כזרוק דמי, and it keeps the structure that ancillaries like לחם and נסכים follow their קדושה rules through the validity and stage of the primary זבח’s עבודות.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions