Menachos 80
Summary
- The text learns מנחות דף פ׳ starting from the משנה near the bottom of דף ע״ט עמוד ב׳ about ולד תודה, dedicating the learning לעילוי נשמת שרה בת נפתלי מנחם, and frames the topic as timely in the season of תודה and הודאה. The משנה establishes that certain animals that have קדושת תודה but are not an עיקר תודה are brought without לחמי תודה, and a ברייתא anchors this in detailed דרשות from ויקרא ז׳ י״ב. The גמרא then clarifies רבי יוחנן’s statement that the rule changes before versus after כפרה in a specific case, introduces שמואל’s rule that parallels תודה to the חמש חטאות המתות as a סימן, and shows a dispute between רבי יוחנן and שמואל about whether אדם מתכפר בשבח הקדש. The sugya continues with additional הלכות about replacing לחם versus replacing the תודה, using leftover money designated for תודה versus לחמי תודה, and a complex case of multiple replacement תודה offerings, with parallel applications to חטאות and a dispute between רבא and אביי.
- The משנה rules that ולד תודה, תמורת תודה, and a case where one הפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה are all אינה טעונה לחם. The text explains that each case has קדושת תודה but is not an עיקר תודה: a ולד comes from a נקבה תודה, a תמורה takes effect despite being created through an עבירה, and a replacement animal exists because the original was lost. The משנה derives the exclusion from the phrase והקריב על זבח התודה, learning that התודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונה לחם.
- The ברייתא expounds the wording אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה, treating יקריב and the extra form יקריבנו as sources for ריבוי and מיעוט. The ברייתא teaches that when one separated a תודה, it was lost, another was separated, and the first was found so that both stand before him, the word יקריב allows him to offer whichever he wants with bread. The word יקריבנו teaches אחת ולא שתים, so only one requires לחם and the other does not. The words אם על תודה serve to include additional תודה-related offerings for הקרבה, and the phrase והקריב על זבח התודה is used to limit לחם to the עיקר תודה and exclude ולד, חליפה, and תמורה.
- Rav Chinnana reports in the name of רבי יוחנן that the משנה’s rule applies only לאחר כפרה, but before כפרה they are טעונין לחם. Rav Amram analyzes which case this refers to, contrasts תודת חובה and תודת נדבה using רש״י’s definitions of הרי עלי versus הרי זו, and rejects applying רבי יוחנן’s statement to חליפי תודת חובה because the ברייתא already accounts for before and after כפרה there. Rav Amram also rejects applying it to חליפי תודת נדבה because that is treated as מרבה בתודות and therefore always requires לחם, and he rejects applying it to ולד תודת נדבה because it is always מותר תודה and never requires לחם. Rav Amram concludes that רבי יוחנן refers to ולד תודת חובה, where לפני כפרה the ולד is treated as an עיקר because אדם מתכפר בשבח הקדש, so it requires לחם, while לאחר כפרה it is a מותר תודה and does not.
- The text states that אביי reaches the same conclusion as Rav Amram. The גמרא then brings an explicit statement: Rav Yitzchak bar Yosef reports that רבי יוחנן rules that חליפי תודת נדבה always requires לחם because מרבה בתודתו, ולד תודת נדבה never requires לחם because מותר התודה הוא, and ולד תודת חובה requires לחם before כפרה but not after because אדם מתכפר בשבח הקדש before כפרה and it becomes מותר afterward.
- שמואל states that כל שבחטאת מיתה בתודה אין טעונה לחם and initially is presented as also saying כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם. Rav Amram challenges this from the ברייתא’s case of lost-and-found offerings, since under the חכמים the parallel חטאת case is רועה while the תודה counterpart is אינה טעונה לחם. The גמרא resolves that to fit the rule one must align שמואל with רבי and then rejects the suggested “רועה” case based on רבי אושעיא’s הפריש שתי חטאות לאחריות because the parallel by תודה still lacks לחם, leading to the conclusion that שמואל holds like רבי שמעון and that the “רועה” clause was not actually said. The גמרא identifies שמואל’s חידוש as rejecting רבי יוחנן’s אדם מתכפר בשבח הקדש, so even a ולד תודת חובה remains analogous to ולד חטאת and is not treated as requiring לחם before כפרה.
- Rav Abba rules that if one designates “זו תודה וזו לחמה” and the לחם is lost, he brings other bread, but if the תודה is lost he does not bring another תודה using the existing bread. The reason is לחם לגלל תודה ואין תודה לגלל לחם, so the bread is subordinate to the animal and can be replaced for it, but the animal is not subordinate to the bread.
- Rava rules that leftover money designated for תודתו can be used for לחמי תודה, but leftover money designated for לחמי תודתו cannot be used for a תודה. The גמרא tests whether this follows Rav Kahana’s rule that the לחמי תודה are called תודה from והקריב על זבח התודה חלות מצות, and rejects symmetry by stating לחם איקרי תודה אבל תודה לא איקרי לחם.
- Rava analyzes a case where one separates a תודה, it is lost, replaces it, the replacement is lost, replaces it again, and then all three are found standing, and he distinguishes outcomes based on which one he uses for כפרה. Rava rules that if he is נתכפר בראשונה then the second is אינה טעונה לחם and the third is טעונה לחם, if he is נתכפר בשלישית then the second is אינה טעונה לחם and the first is טעונה לחם, and if he is נתכפר באמצעית then both others are אינן טעונות לחם. Abaye disputes and holds that whichever one is offered for כפרה, the other two are always אינן טעונות לחם because כולם חליפין דהדדי נינהו. Rav Zeira applies the same structural dispute to חטאות, giving outcomes of מיתה versus רעייה according to Rava’s framework and stating that Abaye would send both remaining animals to מיתה, and the גמרא explains that the parallel is needed because one might have thought “מרבה בתודתו” applies only to תודה but not to חטאת.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions