Menachos 83
Summary
- Today’s *daf* is Menachot *daf* פג, starting about ten lines from the bottom of *daf* פב עמוד ב, and it continues the theme that permeates *Kodshim*: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. The *sugya* applies this to one who says הרי עלי תודה, which turns the *korban todah* into a דבר שבחובה with חייב אחריות, so neither the animal nor the לחמי תודה may be bought with מעות מעשר שני. The earlier *mishnah* derives the rule from the verse וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר as a *hekesh* from *korban Pesach*, and the *Gemara* explains that this source aligns with ר' אליעזר, while רבי עקיבא—who rejects learning from פסח מצרים because אין דנין אפשר משאי אפשר—derives the rule instead from the verse זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ומילואים ולזבח השלמים via the *hekesh* of all *korbanot*, specifically from חטאת. The *Gemara* then shows רבי עקיבא uses וזבחת פסח for a different law, that מותר פסח is offered as שלמים, and it brings three verses to cover multiple cases of a *Pesach* that becomes unfit as *Pesach* but is offered as *shelamim*.
- Today’s learning continues the rule כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, and it is applied in פרק התודה to a case where one says הרי עלי תודה and thereby becomes obligated to bring a *korban todah* with חייב אחריות if the separated animal is lost or injured. The text states that once the obligation exists at the level of דבר שבחובה, the *korban* and the לחמי תודה cannot be purchased with מעות מעשר שני, because the obligation must be fulfilled only from חולין. The *mishnah* bases the principle on the verse וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, explaining that ובקר cannot refer to the *Pesach* itself and therefore creates a *hekesh* from *Pesach* to other offerings, yielding the rule that just as *Pesach* is דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין, so too any דבר שבחובה is only from חולין.
- The *Gemara* challenges how one knows that *korban Pesach* is אינו בא אלא מן החולין when no explicit verse states it, and it attributes the claim to שיטת ר' אליעזר in a long *baraita*. R' אליעזר holds that although there is no direct source that פסח דורות must be from חולין, פסח מצרים and פסח מדבר were necessarily only from חולין because there was no מעשר שני in מצרים or in the מדבר, and from these the law is learned despite the principle אין דנין אפשר משאי אפשר, either because ר' אליעזר disputes that rule or because there is an exception here. The *Gemara’s* conclusion is that the *mishnah’s* derivation from *Pesach* refers to the original *Pesach* of פסח מצרים or פסח מדבר, and it identifies the *mishnah* as אליבא דר' אליעזר even though ר' אליעזר is described as שמותי.
- The text states that רבי עקיבא, who holds אין דנין אפשר משאי אפשר and therefore rejects deriving the rule from פסח מצרים, requires a different *mekor*, and the *Gemara* begins with the question רבי עקיבא פסח דאינו בא אלא מן החולין מנא ליה. The answer is derived from what שמואל teaches משום ר' אליעזר from the verse זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ומילואים ולזבח השלמים, which groups offerings to establish that halakhot unique to each can be extended to others through *hekesh*. The exposition presents דרשות for each offering, including that עולה teaches that שחיטה requires a כלי via the *ma’akhelet* at עקידת יצחק, that מנחה teaches limitations of eating to זכרי כהונה for certain קדשי קדשים with a תנאי dispute whether this is learned instead from a verse in פרשת קרח, that חטאת teaches מקדש בבלוע, that אשם teaches אין שפיר ושיליא קדוש בו and ties this to premises about ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין and the issue of דנין אפשר משאי אפשר, that מילואים teaches that leftover meat is burned but leftover live animals are not, and that שלמים teaches laws of פיגול as the paradigm for other offerings.
- The text states that a parallel version is taught משמיה דרבי עקיבא with significant adjustments, including that רבי עקיבא learns מקדשת בבלוע from מנחה rather than from חטאת. The *Gemara* justifies why both חטאת and מנחה are needed to teach the law of בליעות by arguing that each has a physical feature that could have limited the inference, with מנחה being דרכיכא and likely to absorb and חטאת being בשר and potentially absorbing due to being שמין, so both verses are necessary. The crucial divergence for the *sugya* is that רבי עקיבא learns from חטאת that just as חטאת אינה באה אלא מן החולין, so too all offerings that are obligations are brought only from חולין, while the additional claims he lists—ביום and בידו הימנית—are treated by the *Gemara* as כדי נסבה because day-service is known from מיום צות ה' and right-hand service is known from ריש לקיש’s rule that wherever אצבע and כהונה are stated it means ימין. The *Gemara* derives חטאת’s “from חולין” from the verse והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, interpreting אשר לו as משלו ולא ממעשר and applying it outward by *hekesh*.
- The narrative states that the long *baraita* here complements the earlier long *baraita* about learning from פסח מצרים, because the same two תנאים appear with consistent methodologies. The text explains that ר' אליעזר, who is willing to derive the core rule from פסח מצרים, does not need חטאת in זאת התורה to teach אינו בא אלא מן החולין and therefore uses חטאת to teach מקדש בבלוע, while רבי עקיבא, who rejects learning from פסח מצרים, specifically uses חטאת in זאת התורה to derive כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. The conclusion presented is that the *Gemara’s* search for רבי עקיבא’s source is satisfied by the same extended *baraita* that features רבי עקיבא explicitly deriving the principle from the חטאת of the כהן גדול on יום כיפור.
- The text pauses to expand the context for the verse וישם באגנות from the end of פרשת משפטים, presenting it as the Torah’s explicit mention of קבלה requiring a כלי, in the setting of כלל ישראל entering the covenant with מילה וטבילה והזאת דמים. It cites the verses describing עולות and זבחים שלמים, the placement of half the blood into אגנות, the reading of ספר הברית “מבראשית ועד מתן תורה ומצות במרה,” and the people’s response נעשה ונשמע, followed by the verse ויקח משה את הדם ויזרק על העם. It records that תרגום אונקלוס reads the verse differently as ונסב משה ית דמא וזרק על מדבחא לכפרא על עמא, while רבינו בחיי insists on the literal reading that the blood was sprinkled on the people and that the resulting stains were called עדי, a כבוד גדול and an אות that they entered the covenant, and he connects this to הורידו עדיכם מעליכם and ויתנצלו בני ישראל את עדיים after the חטא העגל. The text draws a parallel to the statement in פסחים ס"ה עמוד ב and in זבחים that they plugged the drain on ערב פסח so blood would accumulate, and it cites חכמים’s explanation that it is a שבח for בני אהרן to walk עד ארכובותיהם בדם, treating stains that come from *avodah* as honor rather than as מאוס, and it connects this idea to the מנהג attributed to the מנחת אלעזר about a stained קיטל and to a teaching from the חתם סופר about an אתרוג מנומר where staining from use is not a חסרון in הדר.
- The text explains that the *Gemara* rejects understanding עולה טעונה כלי as referring to a מזרק because שלמי ציבור already have a verse about אגנות, and it concludes that the כלי is a סכין, derived from ויקח את המאכלת לשחוט את בנו and identifying יצחק as an עולה through ויעלהו לעולה תחת בנו. It reports a dispute among ראשונים whether the knife must be a כלי or specifically a כלי שרת, citing רש"י in זבחים צח עמוד א as requiring a כלי שרת despite the principle שחיטה לאו עבודה היא and despite תוספות’s citation of רבנו אפרים questioning that requirement. It raises a difficulty from the משנה in זבחים קיג עמוד א that a במה does not require כלי שרת, since the עקידה appears to have been on a במה, and it answers with the Ramb"ם in הלכות בית הבחירה פרק ב הלכה א that המזבח מקומו מכוון ביותר and ובמקדש נעקד יצחק אבינו, along with the בריסקער רב’s inference that the עקידה followed the גדרים of מקדש rather than במה. It further ties this to a מדרש where אברהם objects “מי? I’m not a כהן,” and to the explanation that Hashem tells him מעלה אני עליך כאילו אתה כהן גדול so that, as explained, he could serve despite being an אונן, which the text says fits if the עקידה is treated as מקדש-service rather than במה-service.
- The text returns to the main *sugya* by asking what רבי עקיבא does with the verse וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, and it answers that he uses it כדאמר רב נחמן to derive מניין למותר פסח שקרב שלמים. It gives two explanations of מותר פסח from רש"י, either a spare animal when a second was designated after a loss and then the first was found, or leftover money set aside for *Pesach* after the purchase cost less than expected, and it states the law that the remainder receives קדושת שלמים. It explains that צאן ובקר cannot describe *Pesach* itself and therefore indicates that מותר הפסח becomes a דבר הבא מן הצאן ומן הבקר, namely a קרבן שלמים.
- The text notes that this discussion appears verbatim in זבחים and adds additional verses that teach the same transformation, including ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, which שמואל interprets as “דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים,” and another derivation from the word כבש in ואם כבש, which includes פסח שעבר שנתו and שלמים הבאים מחמת פסח in the laws of שלמים such as סמיכה, נסכים, and תנופת חזה ושוק. The *Gemara* asks why three verses are needed and answers that each covers a different case: עבר זמנו ועבר שנתו, עבר זמנו ולא עבר שנתו because it may still be ראוי לפסח שני, and לא עבר זמנו ולא עבר שנתו where one merely has an extra *Pesach* designation and it would otherwise still be fit for פסח ראשון. The conclusion is that each verse is necessary because each scenario could have been distinguished, and the section ends with הדרן עלך התודה היא באה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions