Menachos 84
Summary
- The text opens the new ninth פרק in מסכת מנחות on מנחות דף פ״ג עמוד ב׳ and presents the משנה that all מנחות of ציבור and יחיד can come from תבואה of ארץ ישראל or חוצה לארץ and from חדש or ישן, with exceptions for the עומר and שתי הלחם that the משנה treats as requiring חדש and ארץ ישראל and that all מנחות should be brought מן המובחר. The גמרא challenges the משנה from ברייתות that validate בדיעבד bringing עומר and שתי הלחם מן הישן and then explores the דרשות from תקריב, תביאו, ראשית, and כרמל, the dispute over whether the עומר may come מחוץ לארץ through רבי יוסי ברבי יהודה and the implication for חדש בחוץ לארץ. The sugya then turns to how the עומר and שתי הלחם are obtained in שביעית through שומרי ספיחים paid from תרומת הלשכה and the problem of לאכלה ולא לשריפה, and it proceeds into a discussion of ביכורים eligibility, locations, and the מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש about whether inferior sources become קדוש בדיעבד. The conclusion broadens to the nature of קרבן שלמים and תודה, bringing רש״י, מדרש תנחומא, the נצי״ב, and the רמב״ם on whether שלמים provides כפרה on עשה and how “דברי שבח” at סמיכה relates to מזמור לתודה and its four פסוקים כנגד the four לחמי תודה.
- The משנה states that כל קרבנות הציבור והיחיד, all מנחות, may be brought from the land or from חוצה לארץ and may be brought מן החדש ומן הישן. The משנה makes two exceptions, עומר and שתי הלחם, and states that they do not come אלא מן החדש ומן הארץ. The משנה adds that all offerings are brought only מן המובחר and identifies מכנס וזאטוכא as אלפא לסולת and עפורייה as the second best source, while concluding that כל הארצות היו כשרות אלא שמכאן היו מביאין.
- The גמרא asks מני מתניתין and brings a ברייתא that עומר הבא מן הישן כשר and שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות אלא שחיסר מצוה. The text derives permission for עומר מן הישן from תקריב את מנחת בכוריך and for שתי הלחם from ממושבותיכם תביאו, learning from ממושבותיכם ולא מחוץ לארץ and from תביאו ואפילו מן העלייה. The גמרא resolves the competing use of תביאו by reading the duplication as שמע מינה תרתי.
- The גמרא challenges the בדיעבד-ישן position from the words ראשית and חדשה and answers that these terms operate למצוה. The text brings רב נתן ורבי עקיבא who say שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות and interpret “חדשה” as teaching שתהא חדשה לכל המנחות so that no מנחה from new grain is brought before the שתי הלחם. The sugya frames the result as a מחלוקת תנאים over whether חדש is מעכב for עומר and שתי הלחם.
- The גמרא states that the תנאים’ dispute is only בחדש but not בארץ, and then brings a contrary view, רבי יוסי ברבי יהודה אומר עומר בא מחוץ לארץ. The explanation reads כי תבואו אל הארץ as defining the onset of obligation after entry in the days of יהושע בן נון rather than limiting the source-grain to ארץ ישראל. רבי יוסי ברבי יהודה bases the broader reading on וקסבר חדש בחוץ לארץ דאורייתא and interprets בכל מושבותיכם as including חוצה לארץ, so that מושבותיכם signals כל מקום שאתם יושבים.
- The text cites some אחרונים, including פני יהושע, who infer that if the סתם משנה requires the עומר to come specifically from תבואת ארץ ישראל so that מושבותיכם is taken narrowly, then חדש should not be אסור מדאורייתא in חוצה לארץ. The narrative contrasts that with what is “משמע” from סתם הש״ס and the פוסקים and notes that the מקילים rely on שיטת הב״ח כידוע. The sugya is presented as another important מראה מקום as it relates to the איסור חודש.
- The text cites a משנה that שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרם מתרומת הלשכה so that the ציבור can obtain new grain for עומר and שתי הלחם in a שמיטה year through guarding spontaneous growth. רמי בר חמא challenges רב חסדא that using שביעית produce for קרבנות entails burning the קומץ and violates לאכלה ולא לשריפה. רב חסדא answers from לדורותיכם that the service cannot be cancelled, and the exchange turns to whether one can bring grain from אשתקד.
- When רמי בר חמא suggests לייתי מאשתקד, רב חסדא responds that כרמל תקריב בעינא and that the offering must be כרמל ולחה. The follow-up proposes using grain that was כרמל at harvest time, and רב חסדא rejects it by requiring כרמל בשעת הקרבה. The sugya records an אמוראי dispute in which רבי יוחנן grounds the requirement in כרמל תקריב and רבי אלעזר grounds it in ראשית קצירכם, ראשית קציר ולא סוף קציר.
- A ברייתא reads ואם תקריב מנחת ביכורים as referring to מנחת העומר and asks how to know it comes מן השעורים. רבי אלעזר derives it from a comparison of אביב in מצרים, where השעורה אביב, to אביב לדורות, while רבי עקיבא offers reasoning that ציבור must also have a מנחה of שעורים and adds that if עומר were חיטים then אין שתי הלחם ביכורים. The sugya infers that the concept of ביכורים establishes precedence and records a תיופתא to רבי יוחנן’s reliance on כרמל.
- A משנה states אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים and excludes תמרים שבהרים and פירות שבעמקים even though דבש means דבש תמרים. עולא rules that if one brings such produce, לא קידש. רבה repeats the statement, and רב אחא בר אבא challenges it from a ברייתא that derives precedence rules from שבועות verses and uses language that appears to include produce from גג, חורבה, עציץ, and ספינה.
- The text answers that the segment about גג, חורבה, עציץ, and ספינה is applied to מנחות rather than to ביכורים, preserving עולא’s exclusion of inferior locales for bikkurim. רב אדא בר אהבה challenges this from the פסוק ending כל טהור בביתך יאכלנו, which suits ביכורים rather than קדשי קדשים, and the resolution states תרי קראי כתיבי within the verse, assigning one part to ביכורים and one part to מנחות. רב אשי offers that the whole verse can be read about מנחות by interpreting the ending as referring to לחמי תודה.
- The text frames the question as a מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, with רבי יוחנן holding אם הביא לא קידש and ריש לקיש holding אם הביא קידש, נעשה ככחוש בכחוש. רבי יוחנן’s reason is derived from ולקחתם מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך as דרשining מראשית ולא כל ראשית and מארצך ולא כל ארצך. ריש לקיש uses מארצך for a linkage to the praise of the land that identifies שבעת המינים through נאמר כאן ארץ ונאמר להלן, while רבי יוחנן derives שבעת המינים through ארץ מארץ.
- The concluding section contrasts חטאת and אשם as בעל חטא with עולה as מכפר on חייבי עשה and לא תעשה שניתק לעשה and cites a רמב״ן בשם מכילתא דרשב״י that עולה is מכפר on הרהורי עבירה. The text then asks whether שלמים is מכפר, brings רש״י on ויקרא ג׳ that שלמים is called for שלום שמטילים שלום בעולם, and cites רש״י in ערכין דף כ״א עמוד א׳ with the phrase אף על גב דשלמים מכפרת על עשה alongside a שיטה מקובצת that proposes a textual correction to read עולה. The narrative adduces מדרש תנחומא סוף פרשת תצוה that השלמים אינן באין אלא לכפר, שהן באין על מצוות עשה, and brings the נצי״ב במרומי שדה זבחים דף כ״ט עמוד ב׳ who specifies the עשה as גמילות חסדים and connects that to peace and communal conduct. The section ends with the רמב״ם סוף הלכות מעשה הקרבנות פרק ג׳ הלכה ט״ו stating ויראה לי שאינו מתוודה על השלמים אבל אומר דברי שבח, the נצי״ב using this to support a כפרה-dimension to שלמים, and the חיי אדם explaining רש״י on תהלים ק׳ that מזמור לתודה is said לאומרו על זבחי תודה and that its four פסוקים correspond to the ארבע לחמי תודה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions