Menachos 90
Summary
- The text explains multiple sugyos in מנחות סביב דף פ״ט עמוד ב, beginning with the כבש הבא עם העומר whose מנחה is unusually שני עשרונים even though its נסכים remain the standard רביעית, and it derives this from a קרי וכתיב in ונסכו/ונסכה. The text then presents רבי יוחנן’s ruling that an אשם מצורע ששחטו שלא לשמו still טעון נסכים because otherwise it becomes conceptually פסול, and it analyzes challenges and resolutions that distinguish עולות (which can become נדבה) from an אשם (which cannot). It continues into the mishnayos and gemara about measuring vessels in the מקדש, including which measures are נגדשות, how בירוצי מדות of לח and יבש relate to קדושה, and whether כלי שרת מקדשין שלא מדעת or only מדעת with a rabbinic גזירה. It then defines מותר נסכים as either בירוצי מדות or surplus generated by הקדש contracts, lists which קרבנות require נסכים with exceptions, and darshens the פסוקים in פרשת שלח to include and exclude categories such as עולת העוף and חובות הרגל. The text concludes with an extended שיעורים excursus about רביעית and the צל״ח’s claim of shrinking eggs, the משנה ברורה’s practical stance, and two apparently contradictory תשובות of the חתם סופר, with a chronological inference that he later aligns more with the צל״ח for רביעית and חלה.
- The משנה states that the כבש brought with the קרבן עומר has a מנחה of שני עשרונים, which is a חידוש compared to the usual עשרון for a כבש. The משנה rules that אף על פי שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולים, so neither the wine nor the oil increases. The ברייתא derives מנחתו שני עשרונים and rejects doubling the wine from ונסכו יין רביעית ההין, keeping the standard רביעית. The גמרא then considers doubling the oil because it נבל למנחתו and rejects this from ונסכו, concluding that all its נסכים remain רביעית. רבי אלעזר explains that the double limitation comes from a קרי וכתיב, כתיב ונסכה and קרינן ונסכו, yielding two מיעוטים and equating נסכה דמנחה to נסכה דיין so that both יין and שמן remain רביעית.
- רבי יוחנן rules that אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים and argues שאם אי אתה אומר כן פסלו. The text frames this within the rule that זבחים שנזבחו שלא לשמן are generally כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, with exceptions only for פסח and חטאת, so an אשם remains כשר but does not fulfill the owner’s obligation. The text adds that most אשמות do not require נסכים, but אשם מצורע is an exception, creating a question whether the נסכים follow its identity when slaughtered שלא לשמו.
- רב מנשיא בר גדא challenges רבי יוחנן by applying the same סברא to other offerings, asserting that a כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו should still have מנחתו כפולה and that תמידים ששחטו שלא לשמו should still require their שני גזירין, all with the claim שאם אי אתה אומר כן פסלתהו. אביי answers אין הכי נמי and says רבי יוחנן חדא מנייהו נקט, presenting it as an example that can be extended. רב אבא distinguishes the cases by saying those examples are עולות, and even when they fail as עולת חובה they can stand as עולת נדבה, whereas an אשם has no נדבה form. רב אבא concludes that if the אשם is not established as an אשם מצורע it collapses because אשם נדבה מי איכא, which makes רבי יוחנן’s argument uniquely pressing for אשם מצורע.
- A ברייתא supports רבי יוחנן by ruling that אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זה עולה לגבי מזבח וטעון נסכים, and it still requires an additional אשם to permit the מצורע, expressed as וצריך אשם אחר להתירו.
- The משנה states that כל מידה שבמקדש היו נגדשות, meaning dry measures require heaping to reach the proper שיעור, except for the כהן גדול’s measure for מנחת חביתין, whose כלי accounts for the heap internally so it is measured מחוק. The משנה rules that מידות הלח בירוציהן קודש while מידות היבש בירוציהן חול. ר' עקיבא attributes this to the status of the vessels, asserting מידות הלח קודש ולכן בירוציהן קודש and מידות היבש חול ולכן בירוציהן חול. ר' יוסי rejects that reasoning and says the difference is that הלח ניכר והיבש אינו ניכר because liquid overflow was once inside the כלי whereas dry overflow was never inside.
- The גמרא asks מני regarding the rule that all measures are against, since ר' מאיר earlier holds three dry measures with distinctions between מחוק and גדוש, and the רבנן’s view also seems incompatible with the blanket language. רב חסדא answers that it is לעולם ר' מאיר and explains that כל מידה means כל מדידות, because the single גדוש עשרון is used repeatedly for different required totals by doubling and tripling rather than having separate vessels.
- The גמרא explains the three positions as a dispute over whether measures are sanctified מבפנים ומבחוץ, only מבפנים, or not at all. The תנא קמא holds מידת הלח נמשכה מבפנים ומבחוץ while מידת יבש נמשכה מבפנים ולא נמשכה מבחוץ, making liquid overflow holy and dry overflow חול. ר' עקיבא agrees about liquids but claims מידת היבש בלא נמשכה כל עיקר, so the dry-measure vessel itself lacks קדושה. ר' יוסי holds both are sanctified only מבפנים and not מבחוץ, and he grounds liquid overflow holiness in the claim that לח נעקר ומגוא דמנא קאתי while יבש אינו נעקר.
- The גמרא challenges ר' יוסי’s rationale by asking why movement from inside to outside matters if the כהן intends only to sanctify the needed amount, expressed as גברא למאי דצריך קמכוין. רב דימי בר שישנא בשם רב derives from this that כלי שרת מקדשין שלא מדעת. רבינא rejects that inference and maintains כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, explaining the קדושה of liquid overflow as a גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לכלי חול.
- רב זירא challenges the optics-based גזירה by citing a דין of סידור הלחם והבזיכין after שבת where the bread is left until the next שבת, which seems to risk an optics concern of מפקדין בכלי שרת despite potential לינה misconceptions. The גמרא answers by distinguishing between events in the היכל and in the עזרה, stating פנים לאו כולי עלמא ידעי while חוץ כולי עלמא חזו, so the optics concern applies in public areas but not in פנימיות.
- A משנה in שקלים states מותר נסכים לקיץ המזבח, and the גמרא asks what מותר נסכים means. ר' חייא בר יוסף defines it as בירוצי מדות, the extra from measuring and overflows that are sold for קיץ המזבח. רבי יוחנן defines it as the surplus arising from הקדש supply contracts where שיד הקדש על העליונה, such as when the price changes and the supplier must provide more than originally priced. The גמרא brings ברייתות supporting both definitions, including the דין that if בירוצי מדות remain overnight they פסול בלינה and otherwise are sold to fund עולות for קיץ המזבח.
- The משנה states that all communal and individual offerings require נסכים except a list including בכור, מעשר, פסח, חטאת, and אשם. The משנה adds that the חטאת של מצורע and אשמו are exceptions that do require נסכים despite the general rule for חטאת and אשם.
- A ברייתא expounds ועשיתם אשה לה' and limits the inclusion to עולה, excluding מנחה from requiring נסכים. The word זבח includes שלמים, and או זבח includes תודה. The phrase לפלא נדר או בנדבה teaches that only offerings that can come as נדר or נדבה require נסכים, excluding categories that never come as voluntary offerings. The phrase או במועדיכם includes obligatory festival offerings like עולת ראיה and שלמי חגיגה, but the derivation from וכי תעשה בן בקר restricts the inclusion to items that share the trait of coming as נדר ונדבה, excluding שעירי חטאת של רגל. רבי יאשיה uses מן הבקר או מן הצאן to exclude עולת העוף from נסכים, while רבי יונתן says עוף אינו זבח already excludes it and instead reads מן הבקר או מן הצאן as clarifying ויקרא’s phrase מן הבקר מן הצאן to mean one may bring either one or both, rצה אחד מביא רצה שנים מביא.
- The גמרא challenges רבי יונתן’s need for the פסוק since he holds that without the word יחדיו, a conjunctive listing implies “either,” and it answers that ומן הצאן could be read like a יחדיו-style linkage without clarification. The גמרא then asks רבי יאשיה why he needs the clarifying פסוק, and it answers that later פסוקים in ויקרא already specify אם מן הבקר and אם מן הצאן, reducing the ambiguity. The discussion then explains that without the במדבר clarification one might think the later specification helps only when one explicitly designates, but not when one vows סתם הרי עלי עולה.
- The text defines a רביעית as רביעית הלוג, equaling ביצה ומחצה, and it gives a modern estimate of about 2.8 ounces based on a ביצה of 1.87 ounces. The צל״ח, citing פסחים דף קט and finger-based cubic measures, claims that the egg-based and finger-based methods diverge, concluding that eggs shrank and that many שיעורים should be doubled, including רביעית, חלה, and כזית. The משנה ברורה rules that the עיקר הדין keeps רביעית at ביצה ומחצה but reports that many are מחמירים and says נכון לחוש לדבריהם for דאורייתא obligations such as קידוש של לילה, recommending at least a cup holding two eggs. The חזון איש in קונטרס השיעורים treats the צל״ח’s position as binding למעשה rather than a mere חומרא.
- The first חתם סופר responsum described, או״ח תשובה קפ״א, answers a question that if eggs shrank then an אתרוג should require the size of two eggs. The חתם סופר distinguishes typical הלכה למשה מסיני שיעורים from אתרוג, stating that אתרוג’s minimum size derives from its being a פרי עץ הדר and the “egg” functions as a present-day indicator of being a פרי rather than an absolute transferred measure. The חתם סופר then questions the צל״ח’s premise more broadly and argues that many measures may be relative over time, writing that everything is לפי הזמן, and he resists issuing prohibitions or nullifying מצות אתרוג on uncertain grounds.
- The text cites another חתם סופר responsum, תשובה קכ״ז, where he reports repeating the measurement experiment and concludes לכן נראה לי להלכה ולמעשה כמה שכתב הגאון הצלח, doubling the practical measures for חלה and redefining רביעית as a vessel holding water equivalent to three eggs. The text notes that this responsum introduces a further position that זיתים remain at the modern שיעור of חצי ביצה for כזית, creating a partial split between רביעית/חלה and כזית.
- The text highlights an apparent contradiction between חתם סופר קפ״א, which argues against the צל״ח’s premise, and חתם סופר קכ״ז, which rules like the צל״ח למעשה. The text resolves by chronology, observing that קפ״א is dated כ״ה מרחשוון תקפ״א and קכ״ז is dated י״א אדר שני תקפ״א, so the later responsum is taken as a re-evaluation that aligns more with the צל״ח for רביעית and חלה while leaving further distinctions to be worked out.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions