Menachos 93
Summary
- Today’s *daf* is מנחות דף צג, learned לעילוי נשמת פריידל בת מנחם, grandmother of a prominent virtual חבורה member, נאור דוקטור נאור בר זאב, who was נפטר on שבת and buried this morning in Australia, and the learning of today and the entire week is stated to be a זכות for her נשמה. The *daf* develops the laws of סמיכה through a dispute whether a יורש performs סמיכה and can create תמורה, and it maps how רבי יהודה and the רבנן derive their positions from different פסוקים and by linking תחילה הקדש to סוף הקדש. The משנה then sets out who is excluded from סמיכה and adds technical rules about how סמיכה is done, why a סומא is excluded, why סמיכה is called שיירי מצוה, and how סמיכה must be performed on the animal’s head with both hands and without חציצה. The *shiur* also brings an extended idea from the פנים מאירות and רב יצחק אלחנן about whether a גוי is the בעל הקרבן and how that relates to שליחות, and it ends with an אבן עזרא on the peshat of “ידו” versus the halachah of שתי ידיים and with a חתם סופר explaining why משה added with חכמה but not with הוד when appointing יהושע.
- Today's דף is מנחות דף צג and the learning is dedicated לעילוי נשמת פריידל בת מנחם, identified as the grandmother of נאור דוקטור נאור בר זאב, a prominent virtual חבורה member. The text states she was נפטר on שבת and buried this morning in Australia, and it expresses that today’s learning and the entire week’s learning should be a זכות for her נשמה.
- The משנה on דף צב עמוד א states that a יורש brings the קרבן, does סמיכה, brings the נסכים, and the קרבן is subject to the laws of תמורה. A ברייתא taught by רב חנניה before רבא states יורש אינו סומך and יורש אינו מימר, and רבא challenges it from the משנה, after which רבא says not to erase the ברייתא because the משנה follows רבי יהודה and the matter is a מחלוקת תנאים. A ברייתא is cited in which the תנא קמא says יורש סומך and יורש מימר, while רבי יהודה says יורש אינו סומך and יורש אינו מימר.
- The text gives רבי יהודה’s reason as a דרשה from “קרבנו” meaning ולא קרבן אביו, excluding a יורש from סמיכה, and it then derives תמורה from סמיכה by וילף תחילה הקדש מסוף הקדש, treating סמיכה as סוף הקדש and תמורה as תחילה הקדש. The רבנן derive that a יורש can do תמורה from “המר ימיר,” read as a כפל לשון לרבות את היורש, and then they derive סמיכה from תמורה by וילף סוף הקדש מתחילה הקדש. The text states that both רבי יהודה and the רבנן treat תמורה and סמיכה as parallel because one is תחילה הקדש and the other is סוף הקדש, but they reverse which side supplies the inclusion.
- The רבנן use “קרבנו” three times to derive קרבנו ולא קרבן עובדי כוכבים, קרבנו ולא קרבן חבירו to exclude סמיכה by a שליח, and קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה so that multiple שותפין each do their own סמיכה. The גמרא then explains how רבי יהודה accounts for these דרשות by either rejecting the requirement that all partners do סמיכה or by combining exclusions so that דעובדי כוכבים וחבירו מקרא חד נפקא and leaving another “קרבנו” for לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה and another for ולא קרבן אביו.
- The גמרא asks what רבי יהודה does with “המר ימיר,” and it answers that he uses it לרבות את האישה because the entire פרשה of תמורה is written בלשון זכר and “המר ימיר” includes women. The רבנן use “המר ימיר” לרבות את היורש and include women from “ואם,” while the text states ורבי יהודה ואם לא דריש.
- The משנה states הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים והעבד והשליח והאישה. The משנה adds that סמיכה is שיירי מצווה and is performed על הראש, בשתי ידיים, ובמקום שסומכין שוחטין, and תכף לסמיכה שחיטה.
- The גמרא explains that חרש שוטה וקטן are excluded because דלאו בני דעה נינהו and סמיכה requires דעת. The text notes that the משנה implies they can have a קרבן and asks how they can have קדשים if they lack דעת for הקדש, and it gives the simple answer that they can be יורש since ירושה applies even where they cannot perform קניינים. The text adds that with קטן there is a related discussion of מופלא סמוך לאיש.
- The גמרא derives that an עובד כוכבים is excluded from סמיכה from “בני ישראל,” stated as בני ישראל סומכין ואין עובדי כוכבים סומכין. The text emphasizes that this implies a גוי can bring a קרבן, citing איש איש כי יפלי לרבות עובדי כוכבים and pointing to the story of קמצא בר קמצא as another example where a non-Jewish ruler brought a קרבן.
- The text brings the question הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא from קידושין and נדרים and states the סברא that it must be שלוחי דרחמנא because a זר cannot do the עבודה and one cannot appoint a שליח to do what the sender cannot do. The פנים מאירות asks why there is a צד שלוחי דידן at all given that a גוי can bring a קרבן and עכו״ם לית ליה שליחות, so כהנים could not be acting as the גוי’s agents. רב יצחק אלחנן ספקטור in באר יצחק (אורח חיים סימן א׳) is cited as answering based on an הגהות אשרי in בבא בתרא, where the הגהות אשרי asks why צדקה is not accepted from a גוי while נדרים ונדבות are accepted, and answers בשם רבי אברהם that נדרים ונדבות אין באים לכפר. רב יצחק אלחנן challenges this because עולות and שלמים are מכפר, and he resolves it by saying the statement refers to קרבנות of a גוי, establishing that when a גוי brings a קרבן it is חל קדושה but the קרבן is not נתייחס to the גוי as בעלים for כפרה. The text applies this to explain the פנים מאירות by stating that in a גוי’s קרבן there is no בעל הקרבן for purposes of שליחות, and it notes a resulting נפקא מינה about whether there is שינוי בעלים on a גוי’s קרבן, while also recording that רב יצחק אלחנן raises a remaining difficulty from the need for a פסוק to exclude a גוי from סמיכה in מנחות דף צ״ג.
- A ברייתא derives the exclusions of עבד, שליח, and אשה from “ידו” repeated, stated as ידו ולא יד עבדו, ידו ולא יד שלוחו, and ידו ולא יד אשתו. The גמרא explains that each is needed because one might have thought to exclude only עבד as דלאו בר מצוות, to include a שליח because שלוחו של אדם כמותו, and to include אשה because אשתו דכגופו דמי. The text adds an observation that the sugya presents a הוה אמינא that אשתו כגופו could give a wife a stronger capacity than a typical שליח, though the halachah still excludes her.
- A ברייתא expounds “וסמך ונרצה” and asks וכי סמיכה מכפרת when כפרה comes from the blood, concluding that one who treats סמיכה as שיירי מצוה is regarded מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר even though וכיפר. The text says רש״י explains that כפרה occurs but it is not מצוה מן המובחר. A parallel ברייתא is brought about תנופה with the same formulation of כאילו לא כיפר and וכיפר.
- A ברייתא derives that סמיכה must be on the head and not on the neck, back, or breast, stated as ידו על ראשה ולא ידו על צוארה, ידו על הראש ולא ידו על גבה, and ידו על הראש ולא ידו על החזה. The גמרא explains why each exclusion is needed, including that the breast might have been included because it is used for תנופה. An איבעיא asks about placing hands on the sides of the head, and a teaching answers ידו על הראש ולא ידו על הצדדים.
- רבי ירמיה asks whether a cloth interposes as a חציצה, and a ברייתא answers בבשר שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח. The text notes that this is explicit.
- The גמרא asks for the source for בשתי ידיים and cites ריש לקיש from “וסמך אהרן את שתי ידיו,” noting it is written חסר as ידו and used as a בנין אב that כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחת. רב אלעזר repeats the teaching in the בית מדרש without attributing it to ריש לקיש, and ריש לקיש becomes upset and challenges him with why the תורה sometimes says ידיו explicitly, producing twenty-four examples. After calming, ריש לקיש tells him he could have answered “ידיו דסמיכה קאמרי,” and the sugya responds that “ויסמך את ידיו עליו” exists by סמיכה as well, leading to the distinction between סמיכה דבהמה and סמיכה דיד.
- The אבן עזרא on ויקרא פרק א פסוק ד is cited as saying the peshat implies סמיכה would be with one hand, and he distinguishes the שעיר המשתלח because דרך שעיר המשתלח איננו כדרך קרבן. The אבן עזרא states that since the “מעתיקים” transmitted that all סמיכה is with two hands, סמכנו עליהם, while keeping the peshat reading that “ידו” would suggest one hand.
- The text brings the appointment of יהושע in פרשת פנחס, where Hashem tells משה “וסמכת את ידך עליו” and “ונתתה מהודך עליו,” and משה performs “ויסמך את ידיו עליו.” רש״י is quoted as explaining that משה acted בעין יפה יוסיף ויוסיף ממה שנצטווה, making יהושע “ככלי מלא וגדוש” and filling him with חכמה, while for הוד it remained “מהודך ולא כל הודך” so that פני משה is כפני חמה and פני יהושע is כפני לבנה. The חתם סופר asks why משה added regarding חכמה but did not add regarding הוד, and he answers that משה’s radiant הוד made him unapproachable, as “וייראו מגשת אליו,” so משה did not want יהושע to be like the sun in a way that would distance people, even as he increased the gift of חכמה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions