Menachos 94
Summary
- The text explains the halachos of *semichah* in מנחות דף צ״ד, including that *semichah* must be done in the same place as *shechitah* because *shechitah* must follow immediately after *semichah*, with the *metzora* at שער ניקנור as an exception. It contrasts *semichah* and *tenufah* by showing that *semichah* is stricter for partners because each partner must perform it himself, while *tenufah* can be done by one partner for all, yet *tenufah* applies more broadly because it is done for ציבור, in living and slaughtered contexts, and even on items without רוח חיים like *lechem* and *menachos*. It develops a תנאים-level dispute about whether women may voluntarily perform mitzvos from which they are exempt, tying it to רבי יהודה versus רבי יוסי ורבי שמעון, and it presents רש״י’s reason as *bal tosif* while תוספות limits the prohibition to cases with a צד איסור, followed by a ר״ן and עונג יום טוב analysis about *sukkah* and הנאה. It then links the halacha of *tochuf* to several “three immediacies” in ברכות and derives a שיעור כ״ב אמות from the *metzora* case for the break between *netilas yadayim* and *hamotzi*. It closes by moving into the new perek about the baking procedures for שתי הלחם and לחם הפנים, the three molds for לחם הפנים, and the dispute whether לחם הפנים is shaped like a תיבה פרוצה or a ספינה רוקדת with practical implications for בזיכין, קנים, and סניפין, alongside the note that רש״י in Chumash and the רמב״ם rule like תיבה פרוצה.
- The text states that the last two דפים center on the מצוה of *semichah*, which the בעל הקרבן must perform when bringing a קרבן. It states that *semichah* is done on the head of the animal, is done בשתי ידים, and that במקום שסומכין שוחטין with תכף לסמיכה שחיטה so *shechitah* immediately follows *semichah* and therefore occurs in the same place. It cites זבחים דף ל״ג that the *metzora* is an exception because he stands at שער ניקנור due to טומאה while the אשם מצורע is קדשי קדשים and is slaughtered בצפון, so the *semichah* cannot be תכף to the *shechitah*.
- The משנה states that *semichah* has a חומרא over *tenufah* because שאחד מניף לכל חבריו ואין אחד סומך לכל חבריו and each partner must do his own *semichah* based on the לימוד from קרבנו. The משנה states that *tenufah* has a חומרא over *semichah* because it applies in קרבנות היחיד and קרבנות ציבור, in living and slaughtered contexts, and in items with רוח חיים and without רוח חיים, with רש״י explaining that לחם and מנחות also have *tenufah*. The text adds that the aspect of *tenufah* applying to ציבור is also found for *semichah* because the previous משנה taught two קרבנות ציבור with a מצוה of *semichah*.
- Rava cites a ברייתא that קרבנו appears three times and one instance teaches לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה so every partner must perform *semichah* himself. The גמרא presents a rejected קל וחומר from *tenufah* that would have implied *semichah* should be reduced for partners, and it answers that קרבנו teaches otherwise. The גמרא then considers reversing the קל וחומר to require all partners to do *tenufah* but rejects it משום דלא אפשר because doing together causes חציצה and doing sequentially violates תנופה אמר רחמנא ולא תנופות.
- The text infers from the גמרא that חציצה is a problem in *tenufah* and connects this to the earlier debate on דף ס״א. It states that רש״י holds the כהן places his hands under the hands of the בעלים, while תוספות objects that this creates חציצה and points to the explicit גמרא that treats חציצה as a problem. It states that תוספות suggests an alternative physical arrangement where they hold different parts, but then argues from the ירושלמי about מנחת קנאות and the concern of דבר מכוער that the setup implies direct hand contact like רש״י’s description, and it concludes with תוספות suggesting the כהן’s participation may be secondary to the בעלים so the presence of the כהן’s hands does not invalidate. The text adds the מנחת חינוך in מצוה קמ״ו that if the בעלים is himself a כהן he can perform the *tenufah* as both כהן and בעלים without requiring two people.
- The גמרא challenges the claim that *semichah* is not found בשחוטין by citing a משנה in יומא and a משנה מסכת תמיד describing the כהן גדול receiving איברים, doing סמיכה on them, and then throwing them onto the מזבח for הקטרה. Abaye answers that this *semichah* is משום כבודו דכהן גדול and is not a real מצות סמיכה דאורייתא like וסמך ידו על ראש הפר. The text quotes the last רש״י כתב יד in מסכת מנחות that the purpose is שתהא תורת הקטרתו מעולה משאר הקטרות דשאר כהנים, preserving the משנה’s statement that תנופה applies בחיים ובשחוטים מה שאין כן בסמיכה.
- The text returns to the משנה of הכל סומכין with the eight exceptions and focuses on the exemption of אשה from *semichah*. It cites the ברייתא in ראש השנה דף ל״ג and חגיגה דף טז where רבי יהודה says בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות and רבי יוסי ורבי שמעון say נשים סומכות רשות. It states that the גמרא ties this dispute to whether women may voluntarily perform מצות עשה שהזמן גרמא such as שופר and ד׳ מינים, presenting רבי יהודה as prohibiting and רבי יוסי ורבי שמעון as permitting.
- The text states that רש״י in ראש השנה דף ל״ג and עירובין דף צ״ו explains רבי יהודה by saying דפטורות לגמרי and that if a woman performs the mitzvah, איכא בל תוסיף. It brings the מהרש״א’s question that *bal tosif* normally applies to adding to an obligatory mitzvah and not to performing an existing mitzvah from which one is exempt. It states that תוספות in עירובין דף צ״ו rejects רש״י and explains that רבי יהודה’s prohibition applies only where the mitzvah includes a צד איסור, listing *semichah* as עבודה בקדשים and הנאה from קדשים, שופר as involving a מלאכה and כלי שיר concerns, תפילין as requiring גוף נקי, and עליה לרגל as involving חולין לעזרה. It states the resulting נפקא מינה that רש״י makes the issue global to all mitzvos, while תוספות limits it to cases with an attached prohibition.
- The text cites the משנה in סוכה that הישן תחת המטה בסוכה לא יצא and רבי שמעון’s story where רבן גמליאל says טבי is a תלמיד חכם and knows that עבדים פטורים מן הסוכה, and it quotes ירושלמי that טבי slept under the bed because as an עבד כנעני he is like an אשה and was not allowed to sleep in the סוכה. It states that the ר״ן asks what צד איסור exists for sleeping in a סוכה if רבי יהודה is limited to צד איסור like תוספות, and it gives the ר״ן’s first answer that the concern is the ברכה and his second answer that חכמים made a universal גזירה forbidding women from מצות עשה שהזמן גרמא even when no צד איסור exists. It then presents רב שמואל רוזובסקי citing עונג יום טוב אורח חיים תשובה מ״ט that when it rains and one is not fulfilling the mitzvah, remaining in the סוכה could be prohibited as הנאה from עצי סוכה שלא במקום מצוה, and it states that רב שמואל suggests the ר״ן’s question indicates not like the עונג יום טוב’s proposed צד איסור.
- The text cites ברכות דף מ״ב that אמר רב חייא בר אשי אמר רב שלוש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, and תכף לנטילת ידים ברכה, and it adds אביי’s addition of תכף לתלמידי חכמים ברכה with רש״י’s explanation המקריבו אליו ומארחו בביתו and the פסוקים ויברכני ה' בגללך and ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. It cites ברכות דף נ״ב teaching תכף לנטילת ידים סעודה and explains תוספות’ answer that רב omitted it because it is a מפורשדיגע משנה. It quotes the שולחן ערוך סימן קס״ו bringing two views about interrupting between נטילה and המוציא and the רמ״א stating ואם שהה כדי הילוך כ״ב אמה מקרי הפסק, attributing the source to תוספות סוטה דף ל״ט deriving כ״ב אמות from the distance between שער ניקנור and צפון in the מצורע case. It states the implied reading that תכף לתלמידי חכמים ברכה means the ברכה comes immediately within the שיעור of *tochuf*, and it brings the חיד״א in פתח עינים reading ויהי מאז as indicating immediacy, along with רבנו בחיי who says המשילו הכתוב לארון הברית by comparing יוסף’s blessing effect to ארון ה' in the house of עובד אדום הגתי and ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו.
- The משנה states that שתי הלחם are נילושות אחת אחת and נאפות אחת אחת, while לחם הפנים are נילושות אחת אחת and נאפות שתים שתים, and that they are made with a דפוס and after removal from the oven are placed into another דפוס כדי שלא יתקלקלו. The גמרא asks מנהני מילי and brings a ברייתא deriving from שני עשרונים יהיה החלה האחת that לחם הפנים are kneaded one at a time, from יהיה that שתי הלחם share this kneading rule, and from ושמת אותם that לחם הפנים are baked two at a time while אותם excludes applying that to שתי הלחם. The גמרא resolves how אותם teaches two points by saying the Torah could have written ושמתם, and the extra wording implies תרתי.
- A ברייתא states that ושמת אותם בדפוס teaches that there are three molds: one when the dough is still בצק, one mold in the oven, and a third mold after removal כדי שלא תתקלקל. The גמרא asks why the first and third cannot be the same and answers that after baking it expands, so the post-bake mold must be larger.
- The text presents a dispute where רב חנינא says לחם הפנים is כמין תיבה פרוצה and רבי יוחנן says it is כמין ספינה רוקדת, describing the latter as having a narrow base כמין אצבע and rounded, pinched ends. The גמרא tests each view with practical questions: where the בזיכין of לבונה sit, where the קנים rest, how the סניפין support the bread, why סניפין are needed, and whether the סניפין sit על גבי שולחן or on the ground, answering with adjustments such as מקום עבדו להו, מורשא עבדו להו, and דעגלו מיעגל, and concluding via רב אבא בר ממל that the placement of סניפין differs by the shape. The גמרא attributes רבי יהודה’s statement הלחם מעמיד את הסניפין והסניפין מעמידין את הלחם to the view of ספינה רוקדת, challenges with a ברייתא describing something דומה כמין טבלא מרובעת and answers by limiting it to the opening, and brings a supporting ברייתא stating explicitly שהוא דומה כמין ספינה רוקדת. The text concludes by stating that רש״י in Chumash and the רמב״ם in כלי המקדש rule like כמין תיבה פרוצה and that more continues on דף צ״ד עמוד ב.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions