Menachos 15
Summary
- A learner introduces מנחות דף ט״ו as part of the *piggul* sugyos in the second פרק and learns it לעילוי נשמת אהרן בן יבדל לחיים טובים רב נפתלי הערצל and לעילוי נשמת טובה רבקה אסתר בת יבדל לחיים טובים רב ישראל יהושע. The sugya establishes that two *machshavos* of חוץ לזמנו can combine to the שיעור כזית across multiple עבודות, presents two interpretive versions of which עבודות can combine, and then confronts a contradiction from לוי’s ברייתא and resolves it through a רבי–חכמים framework that אביי contests with a חצי מתיר versus כולה מתיר distinction and with limits on when Chazal make גזירות. The daf then shifts to a משנה about טומאה in שתי הלחם and לחם הפנים and frames רבי יהודה’s position as rooted in a fixed rule of אין קרבן ציבור חולק rather than *tzitz* *meratzeh*, and returns to *piggul* with a principle of עיקר–טפל in תודה/לחם and כבשים/לחם, extending to נסכים and the debate of רבי מאיר וחכמים about whether accompanying נסכים are “locked in” to the זבח.
- A baraita rules that if a כהן thinks at שחיטה to eat חצי זית חוץ לזמנו and at זריקה again thinks to eat חצי זית חוץ לזמנו, the korban is פיגול because שחיטה וזריקה מצטרפין. The background rule is that פיגול requires a מחשבה on a כזית, whether for אכילת בשר, הקטרת אימורין, אכילת שירי מנחות, or הקטרת הקומץ, and the baraita teaches that the כזית can be formed by combining two half-measures across two עבודות rather than within one עבודה. One *ika de’amri* limits this *tziruf* to שחיטה and זריקה because both are מתירין, with שחיטה “מתיר” the דם and זריקה “מתיר” the בשר, while קבלה והולכה would not combine; תוספות challenges why קבלה is not similarly treated as a מתיר. A second *ika de’amri* reads the baraita as a greater חידוש that even distant עבודות like שחיטה and זריקה combine, so certainly closer combinations like קבלה והולכה, or שחיטה with קבלה, or הולכה with זריקה, also combine.
- The Gemara challenges the first baraita with לוי’s teaching that ארבע עבודות אין מצטרפין לפיגול, stating that שחיטה, קבלה, הולכה, and זריקה do not combine for the שיעור of פיגול. Rava answers that the contradiction reflects a תנאic dispute, stating הא רבי הא רבנן, and links it to the baraita of כבשי עצרת and שתי הלחם where two שחיטות each accompanied by a half-*kezayis* intention to eat the breads חוץ לזמנו yields כשר according to רבי and פיגול according to חכמים. Rava explains that רבי holds there is no *tziruf* of two half-*kezayis* מחשבות across עבודות, while חכמים allow combining, so the permissive baraita follows חכמים and לוי’s baraita follows רבי.
- Abaye rejects Rava’s direct linkage and argues that רבי’s ruling by כבשי עצרת may be limited to a case of two חצאי מתירים rather than to all cases of combining half-*kezayis* מחשבות. Abaye posits that רבי may deny *tziruf* only when each מחשבה occurs during a חצי מתיר, but could agree that combining is effective when the מחשבות occur during works that are כולה מתיר. Abaye frames this as distinct from the separate principle of אין מפגלין בחצי מתיר, and treats it instead as a question of whether *tziruf* works when the halves occur in two partial enabling acts as opposed to two complete enabling acts. The sugya presents this as a מחלוקת אביי ורבא in defining the scope of רבי’s כשר ruling in כבשי עצרת.
- Rava bar Rav Chanan challenges Abaye by arguing that if רבי distinguishes between חצי מתיר וחצי אכילה and כולה מתיר וחצי אכילה, then the רבנן should decree פסול in the half-matir scenario as a safeguard for the whole-matir scenario. The Gemara cites precedents for rabbinic decrees in these sugyos, attributing to רבי יוסי a case where the outcome is פסול ואין בו כרת and to חכמים the language אין בו כרת until one is מפגל בכל המתיר, implying פסול even without כרת. Abaye responds that those decrees have specific rationales, such as גזירות based on similarity within the same korban or parallel cases where the same act would be a כולה מתיר elsewhere, like קומץ compared to מנחת חוטא and לבונה compared to לבונה הבאה בבזיכין, as well as decrees about one half act leading to repeating the מחשבה in the other half, such as כבש אטו כבש חבירו and בזך אטו בזך חבירו. Abaye concludes that a case of חצי מתיר וחצי אכילה lacks a comparable scenario that would produce a דאורייתא *tziruf*, so he states מעיקרא חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא דליכא למגזר and denies the basis for a decree.
- The Gemara supports Abaye’s framework by citing the continuation that מודים חכמים לרבי יוסי ומודה רבי יוסי לחכמים במנחת חוטא ומנחת קנאות where פיגל בקומץ is פיגול וחייבין עליו כרת because שהקומץ הוא המתיר. Abaye argues that this addition is unnecessary unless it clarifies that the earlier פסול view in half-matir cases is driven by the existence of a comparable korban where the same act is a full מתיר, thus showing that פסול is not automatic whenever כרת does not apply.
- A משנה states that if one of the שתי הלחם or one of the סדרים of the לחם הפנים becomes טמא, רבי יהודה rules שניהם יצאו לבית השריפה because אין קרבן ציבור חלוק, while חכמים rule הטמא בטומאתו והטהור יאכל. Rav אלעזר limits the dispute to a case before זריקה, but after זריקה all agree that only the טמא is treated as טמא while the טהור remains edible, and this framing applies to לחם הפנים by analogy to הקטרת הבזיכין as its permitting act. The Gemara asks what underlies the pre-*zerikah* dispute, and Rav פפא first explains it as a debate whether the ציץ is *meratzeh* on אכילות, with חכמים holding ציץ מרצה על אכילות and רבי יהודה holding אין הציץ מרצה על אכילות, leading to an analysis that טומאה would function like missing שיריים and invoke the דין of שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה and עושין שיריים אסורין באכילה. The Gemara rejects Rav פפא’s explanation through challenges from a parallel dispute about one בזך becoming טמא where everyone agrees ציץ מרצה on עולין, from a dispute about ציבור טומאה in פסח involving a גברא where ציץ *ratzon* does not apply, and from the משנה’s explicit rationale. רבי יוחנן concludes that רבי יהודה’s position rests on a fixed tradition that אין קרבן ציבור חלוק.
- A משנה states התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל את התודה, and explains that a מחשבה during שחיטת התודה to eat מן הבשר למחר renders both the תודה and the breads פיגול, while a מחשבה to eat מן הלחם למחר renders only the bread פיגול and leaves the תודה not מפוגלת. The משנה similarly states הכבשים מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים, with a מחשבה to eat מן הכבשים למחר rendering both כבשים and breads פיגול, and a מחשבה to eat the bread למחר rendering only the bread פיגול. The Gemara first considers grounding תודה’s rule in Rav כהנא’s derasha that לחמי תודה are called תודה from והקריב על זבח התודה חלות, but rejects this as an overarching rationale because it would not explain the parallel rule for כבשי עצרת. The Gemara instead establishes a general principle that the bread is dragged after the main korban, stating לחם גלאל תודה ואין תודה גלאל לחם and לחם גלאל דקבשים ואין קבשים גלאל דלחם, and it explains that the משנה must teach both cases because כבשי עצרת have a special linkage through תנופה that could have suggested reciprocity.
- Rav אלעזר asks Rav whether a שחיטה of תודה accompanied by an intention to eat חצי כזית of meat and חצי כזית of bread למחר combines to create פיגול, and he frames that the question is only about making the bread פיגול because the bread cannot be מפגל the תודה. Rav answers that in this case too the bread is מפוגל while the תודה is not, implying that the half-*kezayis* intention for meat and the half-*kezayis* intention for bread combine for the bread’s פיגול. The Gemara challenges with a proposed *kal vachomer* formulation, ומה המפגל אינו מתפגל, הבא לפגל ולא פיגל, אינו דין שלא יתפגל, and tests whether such reasoning is valid by bringing a story of כלאי הכרם where one person plants seeds in his friend’s vineyard and the חכמים prohibit the seeds but permit the vines. The Gemara answers that the vineyard case turns on a rabbinic penalty in an area where most seeds are אסור only מדרבנן, distinguishing it from the דאורייתא framework of פיגול and leaving the *kal vachomer* claim contested in the sugya’s presentation. An alternate transmission applies the same question and exchange to כבשי עצרת and שתי הלחם, and the Gemara states that one who teaches the ruling by תודה certainly applies it to כבשים, while one who teaches it by כבשים may limit it there because of the linkage of תנופה.
- Rav Ada Zutra reports a different question from Rav אלעזר to Rav about one who slaughters one כבש intending to eat a כזית מחבירו למחר and asks whether חבירו means the other כבש or the bread, with Rav attempting to resolve it from a later משנה that uses חבירו in the context of the two כבשים. The Gemara rejects the proof as possibly involving an explicit פירוש and then turns to a parallel framework about נסכים, teaching that according to רבי מאיר the זבח can render the נסכים פיגול once they are sanctified in a כלי שרת, while the נסכים cannot render the זבח פיגול. A baraita states that נסכי בהמה are subject to liability for פיגול because דם הזבח מתירן ליקרב, and חכמים challenge רבי מאיר by noting that one may bring the זבח today and the נסכים up to ten days later and may even change the designation of the נסכים to another korban. Rava explains that רבי מאיר holds הוקפו בשחיטה כלחמי תודה, treating accompanying נסכים as fixed to the korban like the breads of תודה, while the חכמים deny that such items are inherently bound to the זבח in the same way.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions