Menachos 22
Summary
- A תנאי בית דין allows כהנים to benefit from the בית המקדש salt and wood, and שמואל limits that היתר to uses connected to קדשים while excluding use for חולין, even when the חולין is eaten to enable later קדשים eating *le-sova* and *le-mashkha*. A proposed proof that the salt היתר must include כהנים’ eating of קדשים is challenged by tying the need for the תנאי to בן בוכרי’s view that כהנים are not obligated in מחצית השקל and therefore might lack a share in items purchased from the לשכה. The sugya then derives that the עצים and אש used for the מזבח come from the ציבור and explores an additional requirement that they be unused by a הדיוט, clarifying the meaning of מוריגים. Finally, the משנה rules that various kometz mixtures remain כשר, with רבי יהודה invalidating some mixtures due to differing oil ratios, and the גמרא connects רבי יהודה’s view to the broader dispute in זבחים about מין במינו and עולין, explaining how a “מין במין ודבר אחר” mixture can still generate ביטול concerns even for רבי יהודה.
- Today's דף is being learned as a זכות רפואה שלמה for חוה מרים בת מלכה פרידה and שלמה בן חיה לאה.
- A משנה in מסכת שקלים states that a תנאי בית דין permits כהנים to have הנאה from the מלח and the עצים of the בית המקדש. A שמואל states, לא שנו אלא לקרבנם אבל לאכילה לא, and the גמרא rejects the initial reading that allows salting a קרבן but forbids using the salt for eating קדשים, since a ברייתא allows using the salt even for processing עורות קדשים. A revised reading defines לקרבנם as לאכילת קרבן and לאכילה as לאכילה דחולין, allowing salt for any קדשים-related purpose while prohibiting its use for חולין. A hava amina permits חולין eaten to enable קדשים eating *le-sova* and *le-mashkha*, and the conclusion still excludes such חולין from the היתר.
- A רבינא tells רב אשי that the second reading fits, because a תנאי בית דין should be unnecessary to allow salt for the מזבח side of a קרבן when even a ישראל can use salt for his offering. A רב מרדכי tells רב אשי בשם רב ששת בריה דרב אידי that the proof fails because the משנה can follow בן בוכרי. A משנה in שקלים records רבי יהודה’s testimony that בן בוכרי in יבנה says כל כהן ששוקל אינו חוטא, while רבן יוחנן בן זכאי says the opposite, that any כהן who does not give מחצית השקל is a חוטא, and he attributes the dispute to כהנים who interpret וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל to argue that since public מנחות such as שתי הלחם and לחם הפנים are “ours,” participation in the שקלים would create an eating problem. The גמרא explains that on בן בוכרי’s view, a כהן is not obligated to contribute, and the concern of bringing חולין לעזרה is resolved by transferring the coin to the ציבור so that the ציבור donates it. The sugya then explains that if כהנים do not have לשכה contributions, one might think only ישראל, who fund the salt through the שקלים, can use it for the מזבח, so the תנאי בית דין is needed specifically to grant כהנים that right, and לא נצרכה אלא לבן בוכרי.
- A question asks how the תנא knows that the עצים are משל ציבור. A ברייתא teaches that one might think a person who says הרי עלי עולה must bring his own wood, like he brings נסכים from home, and the פסוק וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח teaches a comparison: just as the מזבח is משל ציבור, so too the עצים and אש are משל ציבור, דברי ר' אלעזר בר' שמעון. A ר' שמעון בן ר' אלעזר derives from the same phrase that just as the מזבח is built from materials not used by a הדיוט, so too the עצים and אש must be unused by a הדיוט, and the gmaric נפקא מינה is חדתי, implying that this second דרשה adds beyond the first rather than disputing it. A challenge from ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים is resolved by saying the items are also *khadtei* and that הזמנה לאו מילתא היא.
- A question asks the meaning of מוריגים. A עולא defines it as מיטה של תורבל, and רב יהודה explains it as עיזא דקורקשא דדשו בה דשתאי, described as a large board with protruding nails used in threshing. A רב יוסף cites the פסוק הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים as the textual basis indicating that a מורג is sharp and multi-edged.
- A משנה states that if a קומץ mixes with another קומץ, or a קומץ mixes with מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, or מנחת נסכים, the offering remains כשרה even though those מנחות are entirely burned. A רבי יהודה rules that when a קומץ mixes with מנחת כהן משיח or מנחת נסכים it is פסולה, because שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו, and the differing ratios of oil to flour cause a distortion that invalidates.
- A משנה in זבחים rules that blood mixed with water is כשר if it retains מראית דם. A mixture with wine is evaluated by רואין אותו כאילו הוא מים, and the same method applies when blood mixes with דם בהמה or דם חיה. A רבי יהודה states אין דם מבטל דם, reflecting his position that מין במינו לא בטיל.
- A ר' יוחנן says that both רבי יהודה and the רבנן interpret the same פסוק, ולקח מדם הפר ומדם השעיר, while it is known that the bull’s blood is more abundant than the goat’s blood, yet the Torah still treats the goat’s blood as present. A רבנן derive from here that עולין do not nullify each other, while רבי יהודה derives from here that מין במינו is not בטל. The sugya challenges each derivation as possibly attributable to the other factor and ends those challenges with קשיא, leaving both readings standing as the יסוד of their respective positions.
- A question challenges רבי יהודה’s פסול in the kometz–whole-mincha mixture, since his general principle is מין במינו לא בטל. A רבא answers that רבי יהודה holds כל שהוא מין במין ודבר אחר, סלקינן מיניה כמי שאינו ומה שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, so when there is both שמן ושמן as מין במין and also סולת as a “דבר אחר,” the non-identical component can drive a ביטול dynamic. A רש"י frames the “מין במין” as שמן ושמן and identifies the “דבר אחר” as the סולת, producing a mechanism where absorption and relative proportions create an invalidating outcome even under רבי יהודה’s general stance.
- A חתם סופר in the beginning of תורת משה explains רש"י’s question וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא by identifying קריעת ים סוף and מלחמת עמלק as the catalyst for יתרו’s return. A חתם סופר ties this to the חז"ל that פרעה consulted בלעם, איוב, and יתרו, where בלעם advised oppression, איוב remained silent and suffered, and יתרו fled and was rewarded, yet יתרו carried guilt that he did not do enough. A חתם סופר says קריעת ים סוף revealed מידה כנגד מידה and pushed יתרו toward תשובת המשקל, and מלחמת עמלק taught him not to wait passively but to act proactively to correct his failure by offering counsel that helps ישראל. A חתם סופר presents יתרו’s later advice to משה as the תיקון of his earlier role as an adviser in מצרים and as the depth behind why a פרשה bears יתרו’s name.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions