Menachos 39
Summary
- Today’s learning in מנחות דף לט, beginning three lines from the bottom of דף לח עמוד ב at אמר רבא, is dedicated as a זכות רפואה שלימה for ברוך יצחק בן שפרה מירל and לעילוי נשמת חיים נחמן בן ייבדל חיים טובים, רב יעקב יצחק הכהן. The דף continues פרק התכלת and builds the halachic structure of ציצית from the Torah’s dual language of גדילים and פתיל, then tests how knots, braided sections, and remaining stubs affect כשרות. It frames כלאים בציצית through the סמיכות of שעטנז and גדילים תעשה לך and uses that to argue about whether tying is דאורייתא, while also developing the rules for winding, חוליות, the ideal ratio of גדיל to ענף, and whether non-wool/linen garments such as שיראים are חייב in ציצית.
- Today’s ציצית are described as having a braided section and loose hanging strings, rooted in גדילים תעשה לך and ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. A גדיל is treated as braid and a פתיל as a loose string, so ציצית require both components as a practical מציאות that drives the halachic analysis. The standard construction is presented as four חוטים through a hole yielding eight ends, with knots separating sets of braids and loose strings below the lowest knot that the גמרא calls the קשר עליון.
- Rava infers from בני רב חייא that גרדומי ציצית כשר that one must tie a knot on each חוליה, because without intervening knots גרדומים would eliminate the sole knot and leave no גדיל, contradicting גדילים תעשה לך alongside פתיל. The גמרא rejects this as a proof by answering דילמא דאקטר, allowing that גרדומים are כשר only in a case where knots were in fact made between חוליות, without proving such knots are always required. The analysis emphasizes that בני רב חייא cannot mean that ציצית are כשר with no גדיל at all, because the Torah’s language requires both גדיל and פתיל.
- Rava states שמע מינה קשר עליון דאורייתא, arguing that if knots were only דרבנן then no verse would be needed to permit כלאים בציצית because התוקף תקיפה אחת אינו חיבור. The need for a לימוד permitting שעטנז in ציצית is tied to the סמיכות of לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו and גדילים תעשה לך, which yields the principle that עשה דוחה לא תעשה. Rashi is cited as allowing that “קשר עליון” here is לאו דוקא, but the core point remains that some tying is mandated at a level that creates genuine חיבור and would otherwise trigger שעטנז.
- Rabba bar Rav Ada reports in the name of Rav that אם נפסק החוט מעיקרו פסול, and Rav Nachman repeats this ruling until Rava challenges it from a ברייתא distinguishing between תחילתו and בסופו. The ברייתא states that after valid manufacture, שיריה וגרדומיו כל שהוא suffices, and the גמרא reads it as a single phrase, שיריה גרדומיו כל שהוא, requiring some remainder rather than total loss. The text explains that the point of adding שיריה is to teach not a literal כל שהוא, but rather שיורא לגרדומיו כדי לענבו, enough remaining to tie.
- Rava teaches in the name of Rav that חוט של כרך עולה מן המנין, meaning the winding thread counts among the required number of strings, and Rav Yosef corrects that this statement belongs to Shmuel. The text supports Rav Yosef via an איתמר נמי attributed to Rabbi Yoshia d’min Usha with a margin גרסא reading משמיה דשמואל. A parallel episode reverses the attributions: Rava teaches in the name of Shmuel that תכלת שכרך רובה כשרה, Rav Yosef says Rav said it, and an איתמר נמי explicitly traces it through multiple transmitters to Rav.
- The ruling תכלת שכרך רובה כשרה validates ציצית even when most of their length is wound, despite an ideal proportion. A version adds that even one חוליה suffices for כשרות, while נוי תכלת is defined as שליש גדיל and two thirds ענף. Rabbi defines the שיעור חוליה as כדי שיכרוך וישנה וישלש, three windings.
- A ברייתא sets limits: הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, tied to seven heavens and the six אוירים between them. Rashi and Tosafos are presented as disputing whether the count refers to the number of חוליות or the number of windings within a חוליה, with Tosafos aligning this with the familiar pattern of increasing windings up to thirteen. Rashi links the symbolism to the later teaching that תכלת דומה לים וים דומה לרקיע, making the heavens thematically connected to ציצית and intended to bring יראת שמים.
- A ברייתא rules that winding begins with לבן and ends with לבן, deriving the start from הכנף מן כנף and the end from מעלין בקודש ולא מורידין. The framing assumes a context with both לבן and תכלת, where the order of winding reflects the Torah’s sequence that first emphasizes material matching the garment and then adds פתיל תכלת. The conclusion requires returning to לבן so the סדר does not end by “descending” from a higher level.
- A man passes wearing a גלימא דכולה תכלת with ציצית that are entirely גדיל and contain no ענף at all, and Rav says יאי גלימא ולא יאי תכלת while Rabbah bar bar Chanah says יאי גלימא ויאי תכלת. Rabbah bar bar Chanah reads the Torah’s גדילים and פתיל as allowing או גדיל או פתיל, while Rav holds לעולם פתיל בעינן and that גדילים comes למניינא to teach the number of strands, deriving כגדיל שנים and גדילים ארבע. The שיטה מקובצת is cited to explain that Rav’s derivation from גדילים functions as proof that the passages must be read together rather than as independent “either/or” options.
- Shmuel in the name of Levi rules חוטי צמר פוטרים של פשתן, and the background is the rule הכנף מין כנף with the exception of תכלת, which is wool. An איבעיא asks whether פשתן can likewise exempt צמר, with one צד grounding wool-on-linen in a מיגו from תכלת and the other צד grounding both directions in the סמיכות of שעטנז and גדילים. A תא שמע from Rav Chava in the name of Rav Yehuda states both directions explicitly and adds חוטי צמר ופשתן פוטרים בכל מקום ואפילו בשיראים.
- Rav Nachman says השיראים פטורים מן הציצית, and Rava challenges him from a ברייתא declaring השיראים והכלך והסריקין כולם חייבין בציצית. Rav Nachman answers that the חיוב is מדרבנן and reinterprets וכולן צמר ופשתן פוטרים בהן as meaning או צמר או פשתן to avoid permitting כלאים without a דאורייתא עשה. Rav Nachman tries to support his reading from the continuation הן במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים, but the גמרא rejects this support by invoking Rava’s reconciliation of הכנף מן הכנף with צמר ופשתן: צמר ופשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן, while שאר מינן work only במינן.
- The text grounds Rav Nachman in כדתני דבי רבי ישמעאל that כל בגדים בתורה סתם are defined by a specification elsewhere of צמר ופשתים, so the default meaning of בגד becomes צמר ופשתים. Abaye notes that this תנא דבי רבי ישמעאל conflicts with another תנא דבי רבי ישמעאל on נגעים, which reads או בגד as מרבה צמר גמלים, צמר ארנבים, נוצה של עזים, וכלך וסריקין ושיראים. The closing observation leaves the sugya centered on whether the חיוב ציצית applies only to צמר ופשתים or extends broadly, with practical implications for materials such as cotton.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions